התפכחות.....

היי, אני בחורה 18, שככל הנראה סובלת מהפרעת אכילה. עד היום חייתי בשלום עם ההפרעה וכל הכרוך בזה .. - ימי צום, הרעבה מתמדת, עליות וירידות במשקל, משלשלים ואין סוף ייסורים! אציין שמעולם לא הייתי בעודף משקל, אבל זה עדיין לא מנע ממני לרצות להיות בתת משקל. השלמתי עם המצב ואפילו אהבתי אותו, אולי משום שהוא שירת את הצורך הדבילי הזה להיות מיוחדת, ולא כמו כולם. ההפרעה ייחדה אותי, משום שאני יכולתי לעמוד בכל פיתוי, בעוד אחרים היו מריירים על כל מה שזז. בימים האחרונים הגעתי לתבונה מסויימת בעקבות מונולוג ביני לבין עצמי.. כשפגשתי את דודתי ההריונית היא סיפרה איזו תקופה מדהימה זו תקופת ההריון, ואני חשבתי לעצמי איזה כיף, וקיוותי שאוכל לחוות זאת בעתיד. באותו רגע נתקפתי חרדה ואמרתי "אין מצב שאני נכנסת להריון, שהרי הריון מביא איתו שינויים גופניים כמו עליה במשקל-מה שלא בא בחשבון".. רק לאחר המשפט הזה, שאמרתי לעצמי בלב.. הבנתי עד כמה אני חולה. שהריי איזו אישה לא רוצה ללדת בשל הפחד להשמין? למרות ההפרעה אני חושבת שהמצב שלי לא חמור כל כך, וזו אחת הסיבות בגללה לא הייתי אף פעם בטיפול. היום אני במשקל סביר מאוד (49 קילו על 1.60) בשיא שלי שקלתי 47, וגם זה לא תת משקל. מה שכן.. אני יודעת שהחוטים בידיים שלי ברגע שאחליט שאני הולכת עם זה עד הסוף-אעשה זאת. הדבר היחיד שמונע ממני להרעיב את עצמי עד המוות, הוא הרצון והשאיפה לממש את עצמי. אני מאמינה שהגעתי להכרה בהפרעה ולתובנה שהיא אכן מחלה, כאשר הבנתי שהיא פוגעת בשאיפות שלי ובהגשמתי, שהרי להיות אמא ביום מן הימים הוא חלק מההגשמה העצמית שלי. פניתי לכאן, משום שאני אדם שנשמנע בכל תוקף מהבעת נזקקות מכל סוג שהיא.. חשבתי שאולי פה זה יהיה יותר קל... אשמח לשמוע מכם עצות לפתרונות ואולי אפילו מסלול דרכו אוכל להגיע להחלמה מלאה... אני אומרת את זה כשאני ממש חצויה, שכן אני עדיין רוצה בהפרעה,אבל בוחרת בצד הבריא והריאלי יותר. טיפול פסיכולוגי לא בא בחשבון.. אני מאוד מפחדת מהתלות שטיפול מסוג כזה יכול ליצור .. כמו כן בעקבות תקופת ההכחשה שהייתי מצויה בה בניתי לעצמי מעין מנגנונים ומחסומים כאלו, שגם אם אני ממש רוצה - אני לא מסוגלת להפנים מה יש לאנשים לומר על ההפרעה, אני שומעת את הנאמר אבל לא מקשיבה.. זה פשוט מסתנן.. לכן אני מטילה ספק גדול בטיפול... בכל אופן אודה לתשובתכם.