שאלה לחברי הפורום
דיון מתוך פורום רפואה ומשפט
חולה בהרכה במיון - מבוגרת - מסרבת לניתוח הוצאת כיס המרה. הרופאים למרות שמחליטים כי הניתוח דחוף - מכבדים את ההחלטה שלה. כשמתגברת מחלתה וההכרה מעורפלת - מחליטים הרופאים בהסכמתת המשפחה ( לשים לב!) לנתח את החולה. החולה אינה מתאוששת מהניתוח. מבקש להתייחס לסעיף 15 בחוק זכויות החולה ואשמח לשמוע את דעתכם בניתוח המקרה
לדעתי - לא תקין. אם הוחלט שזה רצונה ושיש מקום לכבד את רצונה, הרי העובדה שהכרתה מתערפלת אינה עילה לשנות את החחלטה או להתעלם מרצונה. מה גם שכמובן לפי החוק היבש למשפחה אין שום מעמד בעניין הזה, ואם רצו לבצע ניתוח כזה בידיעה על התנגדותה (מה המניעים להתנגדות, בבקשה?) = היו צריכים לפנות לבית המשפט או לועדת האתיקה לפי סעיף 15 (2) לחוק זכויות החולה, ולבקש אישור לכפיית הניתוח (שאולי היה ניתן ואולי לא), או - מה שבעיני עדיף - להתאפק ולא לנתח, במצב בו בכלל אל בטוח שהניתוח ישפר במידה ניכרת את מצבה של החולה (ועובדה שאכן לא עשה זאת). לדעתי, סעיף 15(3) אינו ישים כאן, הואיל ולפי הבנתי לא התפתח כאן מצב חירום בלתי צפוי שבגללו לא ניתן היה לקבל את הסכמת החולה, כלומר, לא קרה משהו דרמטי ששינה את הנסיבות. מצב החירום, אם היה כזה, היה צפוי, החולה נשאלה, וסירבה, ולכן לא ניתן לומר "אין זמן לשאול, יחתמו שלושה רופאים וננתח". לעניין זה בכלל אין חשיבות גדולה לשאלה אם החולה התאוששה מהניתוח או לא. העובדה שלא התאוששה רק מחזקת את התחושה שאנשים הרבה פעמים יודעים מה טוב בשבילם, במצבים הקיצוניים האלה, הרבה יותר טוב מהרופאים המטפלים, שיש להם את כלי המדידה אבל אין להם את תחושת הבטן של החולה עצמו.
ושוב כמו במקרה הקודם - אני מנסה לחדד את העניין.החולה - אומנם מבוגרת אבל סובלת ממחלה - שאליבא דרופאיה - היה מדובר על כך שניתן היה לנתחה והא ראייה שהם מציעים לה את הניתוח. החולה - בדעה צלולה - מסרבת. השארת החולה ללא ניתוח - מסכנת כל רגע ורע את החולה - ומקרבת בכך את מותה הבלתי נמנע. רק כשהחולה מדרדרת - מחליטים הרופאים לנתח את החולה - ובשלב הזה לא בהסכמתה כבר אלא בידיעת המשפחה. ההמשך ידוע. והשאלות הנובעות מכאן לדעתי הן : 1. האם כאן בדיוק מופעל זעיף 15 ולא סעיף 13 2. האם בכלל היה מקום לשאול את המשפחה? מה עניין המשפחה לכאן? והרי אין מדובר במת או לקיחת אברים. 3.כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה - הכל נכון. אבל ישנן רגעים בחיי רופא שדווקא הפקדתו על קדושת החיים עונה על כבוד האדם - ונושא "חירותו"- צריך להיות בכפוף להבנתו את קדושת החיים. אין לרופא את החותמת לזכות ההתאבדות של החולה - שבמקרה זה יצאה אל הפועל. למה אני מעלה את כל זה? אני במקרה זה חושב - ומאמין וכך אני מנסה לייצג את עמדתי בועדת האתיקה ברמב"ם שהרופאים לא היו צריכים לשעות להחלטת החולה - אלא לא להרפות ממנה - אם אכן היו משוכנעים שזה הדבר היחידי שיכול להציל אותה 2. לא היה מקום לערב את המשפחה בכל תהליך קבלת ההחלטות - המשפחה אינה צד לעניין- לגבי דידי. אז אנא - שוב תשובתך?
השאלה שאתה מעלה גם בוריאציה הרשומה מטה היא היחס הנכון שבין סעיף 15(2) לבין סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה. ניסיון להתייחס אל שני הסעיפים האלה באופן המשכי - ראשית נבחן את הסיטואציה במצב של סכנה חמורה ואם לא עברנו את המשוכה שמציב החוק, נניח למצב החולה להתדרדר ונבחן שוב את הסיטואציה במצב חירום רפואי - הוא ניצול לרעה של החוק! חד משמעית! הדבר אינו עולה בקנה אחד עם רוחו של החוק ועם המסגרת החוקתית שבה הוא קיים. אם החולה מסרב לטיפול במצב של סכנה חמורה ולאחר שמצבו נבחן לאור לשון החוק, יש מקום לכבד את סירובו זה להתערבות רפואית כזו או אחרת בגופו, הרי שהסירוב הזה עומד כל עוד החולה לא הביע דיעה אחרת. כל זאת בהנחה שהיה מדובר בחולה כשיר בעת שסירב לטיפול לראשונה. אשר למעמד המשפחה - הרי שאין למשפחה מעמד חוקי כלשהו מעצם היותם משפחה. לא לפי חוק זכויות החולה. אגב, הצעת חוק החולה הנוטה למות מכילה בתוכה מעמד כלשהו למשפחה, אבל שם מדובר רק בחולה נוטה למות (כהגדרתו בהצעת החוק). שורה תחתונה - ניתוח החולה בנסיבות שתוארו הייתה שגיאה מוסרית ומשפטית גם יחד.
כאשר המשפחה היתה שותפה לתהליכים קודם להתדרדרות מצב החולה, ניתן לראות בכך הסכמה בהתנהגות מצידו להמשיך להעביר להם מידע. התייעצות עמם אינה אסורה בסיטואציה זו. אבל יש הבדל גדול מאד בין להתייעץ איתם ולשמוע מה הם חושבים ורוצים ומה הם חושבים שהמטופלת היתה רוצה, לבין לתת להם (ויפה שאלת - למי מהם?) להחליט. ואני מסכימה עם B G בעניין הניצול לרעה של החוק.
מנהל פורום רפואה ומשפט
