זכויותי כאפוטרופסית

אבי בן 86, חולה אלצהיימר. לפני כחודש וחצי לקה בדלקת ריאות קשה ומאז מאושפז בבי"ח איכילוב. במהלך האשפוז מצבו הדרדר ואחותי ואני היינו צריכות להחליט האם לחברו למכונת הנשמה. ההחלטה היתה קשה מנשוא אך לבסוף החלטנו לחברו. לאחר כשבוע הוצאה ההנשמה ושבוע לאחר מכן שוב מצבו הדרדר ושוב חובר ללא עירובינו בהחלטה. לאחר הפעם השניה החלטנו לבקש מהרופאים שלא לחברו פעם נוספת במידה שיגמל מהמכונה ומצבו יחמיר שוב. במעמד הבקשה מהרופא, הוא אמר שיציין זאת בתיק, אבל על אבי לעבור ניתוח פשוט של העברת ההנשמה לטובוס בקנה הנשימה. לא ביקשו את הסכמתנו לעיניין והניתוח בוצע. שלשום שוב גמלו את אבי מהמכונה. מיותר לציין שבגלל מצבו המוחי המדורדר מלכתחילה, מצבו החמיר בהרבה- כנראה בגלל מחסור בחמצן עד ההחלטה שלנו לחברו וכעת הוא בהכרה אבל אינו מגיב לכלום- לא שומע, כנראה שלא רואה ואינו מדבר- ממש מת-חי. כשהזכרנו לרופאים את ההוראה שלנו לא לחברו שוב, הם אמרו שעכשיו, אחרי שעבר את ההליך הניתוחי, הפעולה של חיבורו להנשמה לא נחשבת לחודרנית ולכן לבקשתינו אין שום משקל. ממש כעסנו שלא יידעו אותנו כי עכשיו הוא "כלוא" במצב נוראי ולנו אין יכולת להתערב. בשבוע הקרוב הוא יועבר לבית חולים סיעודי של קופ"ח. נכון להיום אנחנו (אחותי ואני) אינן אפוטרופסיות חוקיות אבל השבוע אני ניגשת לבית דין לעינייני משפחה בכדי להסדיר את הנושא. ברור לנו שניתן הוראה "לא להחיות" במקרה של הדרדרות נוספת. שאלתי היא האם ההוראה שלנו יכולה לכלול בקשה שלנו שלא להנשימו דרך הטובוס- או שבנושא זה המצב אבוד עבורינו. תודה מראש על התשובה