הצילו! הבן שלי הולך לי לאיבוד... והוא רק בן 10!!!

שלום רב, אני אמא לילד בן 10. אנחנו גרושים מאז שהילד בן 3. הבן שלי ילד חכם ומבריק, מצחיק ואוהב לצחוק, אוהב מגע וחיבוקים וליטופים ונשיקות ויודע להביע אהבה. הילד בן 10 ועדיין סובל מאנקופורוזיס קשה וההצטאות הזו משפיעה עליו, הן פיזית, הן רגשית והן חברתית. הילד היה מגיב בהתפרצויות זעם רבות בתקופת הגן ואז נדרשנו על ידי הצוות לפנות לפסיכיאטרית ילדים שבפגישה הראשונה איתו החליטה שהוא צריך לקבל ריספרדל (שעם השנים היא מעלה את המינון... כרגע הוא מקבל 1.25CC בבוקר ובערב). הילד סובל מרף תסכול מאוד נמוך. הילד תמיד מרגיש שכל העולם נגדו, הכיתה, המורים, ההורים... שאף אחד לא באמת מבין אותו. הילד מאוד וורבלי ומאוד חכם, אבל בכל מה שקשור בכתיבה בכיתה - זה לא - כי הוא יכול להיות מתוסכל אם אות אחת או מספר לא יוצא לו בדיוק בגודל שרצה ולהתעצבן עד כדי בכי בכיתה. לפני כשלוש שנים נישא שוב אבין ועם הזמן המצב בין הילד לאשתו רק הלך והתדרדר (חשוב לומר שאני מעודדת אותו להתנהג אליה יפה ובכבוד, האינטרס שלי שהוא ירגיש אהוב בכל מקום בו הוא נמצא, אין לי שום כוונה שיהיה מסוכסך איתה. אני לא מרוויחה מכך כלום ובוודאי לא הבן שלי). הילד מקלל כשהוא כועס, תוקף באלימות את מי שמולו, ללא הבדל מי נמצא: מורה, אמא, אבא, ילדים מהכיתה. הילד החל אמירות אבדניות לפני כחודש. יש לו ימים נהדרים ויש לו ימים שהוא אומלל ומרגיש עצבות עמוקה מדי. יש לציין כי הילד מטופל מזה שנים על ידי פסיכיאטרית (פעם בחצי שנה בערך), טיפול באומנות (אחת לשבוע) ופסיכולוגית בטיפול משפחתי אחת לשבוע. מה אני יכולה לעשות על מנת לעזור לו?

המומחיות שלי איננה בילדים.