מחלת ווגנר כלייתית- וסקוליטיס

בעבר לפני שהוצא לחולים ב granulomatosis with polyangitis טיפול, הפרוגנוזה של המטופלים היתה עגומה ביותר. 90% תמותה תוך שנתיים. טיפולי המשלב עם סטרואידים וציקלווספאמיד או ריטוקסימאב הובילו לשיפור דרמטי בהישרדות (בעיקר במטופלים הצעירים מגיל 80). למרות זאת התמותה עדין גבוה יותר מבאוכלוסיה הכללית ומגיעה עד 40% תמותה ב10 שנים בסדרות שונות. הסיבות המרכזיות לתמותה המוגברת נובעות מסיבוכי הטיפול :בעיקר זיהומים –(ולכן חשוב להתחסן לשפעת, דלקת ריאות, ולקבל טיפול אנטיביוטי מונע במהלך שלב האינדוקציה), אך גם עליה בשכיחות גידולים (אך לאחר שנים רבות כתוצאה מטיפול ארוך שנים המדכא את מערכת החיסון), סיבוכי המחלה (פגיעה בכליות הגורמת לאי ספיקת כליות סופנית, דמם ריאתי המצריך הנשמה) וסיבוכים קרדיוואסקולארים. המחלה בהחלט עלולה להתלקח. מכאן נהוג לתת טיפול אחזקתי ממושך (לאחר שלב האינדוקציה) הנע בין 1-3 שנים. מטופלים הנמצאים בסיכון להתלקחות הם מטופלים עם PR3-ANCA חיובי(בניגוד ל MPO ANCA), רמות ANCA שנשארות גבוהות במהלך חודשי הטיפול , מעורבות ראתית, ומעורבות של דרכי הנשימה העליונות. להם נהוג לתת טיפול אחזקה של 3 שנים. כל מחלה כרונית (גם IPF) עם פגיעה משמעותית באיבר חיוני (ריאות, אולי פגיעה לבבית מישנית) מורידה את תוחלת החיים. הדבר תלוי בדרך כלל בדרגת הפגיעה.