מעבר לחו"ל

שלום לך. אתה שואל שאלה כל כך חשובה, כל כך נפוצה ובעיקר מאד מרגשת. המרחק הפיסי והמנטלי שאנו לוקחים מהורינו בתהליך ההתבגרות דורש מאיתנו להקשיב לשני כוחות נפש סותרים. האחד: הצורך לצאת לעצמאות, לדאוג לעצמנו, להתנתק מהתפיסות של הורינו ולעצב את חיינו על פי תפיסת עולמנו. השני: הצורך להמשיך להרגיש ולקיים את החיבור הנפשי והפיסי להורינו, לצבור עמם חוויות משותפות, להיעזר בהם ולעזור להם, להנות מתחושת שיייכות וקרבה. כל זה מהווה אתגר לא פשוט כשאנו גרים עם ההורים באותה מדינה, והשאלות מתעצמות כשצריך לקבל החלטות הכרוכות במעבר למדינה אחרת ובירידה בנוכחות הפיסית המשותפת. אם לסבך את התמונה עוד יותר אזכיר שבימים עברו, רוב האנשים חיו בקרבת הוריהם עד גיל מבוגר, וכך עדיין קורה בארצות מסויימות במזרח אסיה. ההורים המזדקנים מהווים חלק בלתי נפרד מהמערך המשפחתי והרגשי עד יומם האחרון. העולם המערבי מזמין מגוון אפשרויות שמעמידות לכאורה את המשפחה מול הגילוי, החידוש והלמידה במובנים רבים וגם במובן של בחירת מדינה למגורים. אגיד כמה דברים בעניין: ראשית, כל בחירה היא לגיטימית. מה שמתאים למערך משפחתי אחד ולאדם אחד לא מתאים בהכרח לאחר, ואני מאמינה שכל אדם צריך לחיות בשלום עם הבחירות שלו ובמובן הזה כמובן שזהו שיקול לגיטימי. עם זאת אעלה נקודה שאני שומעת מישראלים רבים ששוהים בחו"ל. עבור חלקם הגדול, הקשר עם הוריהם דווקא השתפר מאז שעזבו את הארץ. עבורם, שיחות סקייפ איכותיות וביקורים הדדיים של זמן איכות, עלו על היומיום המשותף בארץ, יצרו חוויות יותר אינטנסיביות, יותר מיוחדות ויצרו דווקא קרבה. מאידך, ישנם אנשים ואולי אתה נמנה עליהם, שהיום יום שלהם בארץ כולל מפגשים תכופים ומהנים עם הוריהם, ובמובן הזה המגורים בנפרד הם החמצה עבורם. עולה בדעתי ששווה לך לנסות ולהעריך עד כמה מגורים בארץ אכן ספקו לך זמן רב יותר עם הוריך של שיחה, הנאה ונוכחות משותפת בהשוואה למגורים בחו"ל (כשנעזרים בטלפון, סקייפ וביקורים). גורם נוסף לחשוב עליו הוא עד כמה יש להורים עזרה מיידית (הסעות, עזרה בעניינים בירוקרטיים או רפואיים) במקרה שהם זקוקים למשהו גם בהיעדרך. אני חושבת ששתי נקודות אלה יכולות להוות כיוונים לחשוב דרכם על המעבר. ואסיים באמירה מחוייכת על כך שכיוון שחלומם של רוב ההורים הוא שבנם יהיה רופא, כנראה שבכך שבחרת בדרך הזו הארכת את חייהם בכמה עשרות שנים בכל מקרה :) אני מאחלת לכולכם עוד שנים רבות, בריאות ומשפחתיות. אשמח לשמוע מה חשבת, גילי