אין לי מושג איך לקרוא לזה....

היי, אני בת 18 ואני לא ממש אוהבת להגיד את מה שאני הולכת להגיד עכשיו. אני שונאת את המילה לסבית. אני אפילו לא מסוגלת להגיד שאני אוהבת בנות... אני מרגישה חולה.. אני יודעת שזה נשמע מוגזם אבל זה הורג אותי מבפנים... אני לא מצליחה להנות מיחסים אינטימיים עם גברים, אפילו ם הוא ידיד ממש טוב שלי שבאמת דואג לי ובאמת אכפת לו.. אפילו מנשיקה עם מישהו אני לא נהנית, ברגע שזה מתחיל אני רק מחכה שזה יגמר ועוברים לי בראש דברים כמו: "וואי איך מתאים לי עכשיו לישון" או סופרת את כמות הפילים שיש לאמא שלי בבית.... זה נשמע מצחיק אבל זה פשוט מדכא... לעומת כל זה - נשיקה עם מישהי - גם כזאת שאהבתי וגם כאלה שלא היה לי אליהן יותר מידי רגש... פשוט היו חלום, נשיקה אחת ניצחה את כל מה שהיה לי עם כל הבנים שהייתי איתם - ביחד. אני יוצאתלדייטים עם בנים, אני מגיעה איתם למצבים אינטימיים ואני אפילו נכנסת למערכות יחסים שלא מרגישות לי נכונות. הכל רק בשביל להוכיח לעצמי שאני לא "שגיאה מערכתית"... אמא שלי, אח שלי וחברות שלי יודעות על זה... הכחשתי את הרגשות האלה חמש שנים עד שהעזתי לדבר על זה וכבר שנה שאני מדברת על איתם.. ונמאס לי להכחיש.. אבל עוד יותר נמאס לי להרגיש ככה... התאהבתי במישהי שפגעה אותי כל כך, ואם לא היא הייתי נשאר "בארון" עוד הרבה שנים.. היא הקדימה את המאוחר שהרבה זמן ובסוף מה שנשאר לי מזה זה רק תסכול... אני לא רוצה להיות לסבית. אני לא רוצה להיות כזאת. אני מרגישה דוחה. ואני מרגישה רע. אבל כשאני רואה נגיד בטלויזיה זוג בנות שמתנשקות, או שכשאני את אחת החברות הטובות שלי עם חברה שלה ביחד.. ואני רואה את האהבה.. אני פשוט מקנאה.. אני לא יודעת מה לעשות וסביר להניח שלאנשים אין תשובה חוץ מ"תמודדי עם המציאות ותפסיקי להכחיש את עצמך" אבל זה קל לדבר וקשה לעשות... אם למישהו יש רעיון יותר מלשבת בבית ולחכות שהזמן יעבור הוא מוזמן להציע...