זכרון 2

אודי נדמה לי שאלתי פה על זכרון לפני שבוע ולא עלתה השאלה האם מתייחסים לזכרון כמו של הקלטות שהוקלטו? הרי פסיכולוגים מתעסקים עם השגת גישה לזכרונות מודחקים וגם שינוי זכרונות אם צריך. למשל מה זה אומר לשנות את דפוס ההקשרות הטראומטי אם לא לעמול על מנת ליצור עקבות זכרון חדשים, מטיבים, בזכות הקשר עם המטפל? תסכול בתנאים טובים יותר.. אופטימלי אודי אתה חושב שקיבלתי טיפול טוב? אתה חושב שזה היה נכון לקחת בחורה בת 27 להוביל אותה ככה שאחכ הזעזוע הנרקיסיסטי שחוויתי הפכה לרהטראטמטיזציה נוספת חדשה שעשתה לי פלאשבקים רגשיים במשך 6 שנים לאחר מכן? הטיפול שעברתי היה טראומטי. האם טיפול פסיכולוגי אמור להיות טראומטי?? אודי זה קרה די בהתחלה: ישבתי מולה בקליניקה והערתי משהו על היופי והעושר הניכרים שלה. 'איך את ככה חיה ברמה'. משהו כזה שהביע צרות עין. אז היא ענתה שהיא עבדה קשה להגיע לזה... אבל ענתה את זה בטון גאוותני שכזה. ואני צרם לי לשמוע את התשובה כי סבלתי מקשיים תפקודיים כל החיים והיא ענתה בצורה שכאילו העבודה הקשה שלה הייתה בחירה כזאת שהיא עשתה להשקיע ולהתאמץ. לעומת אחרים שלא? כאילו שאם זה מה שמצדיק את היש שלה זה אומר שאלא שאין להם בחרו לא לעבוד קשה כמוה? או מה עם מצבים שכאלה שעובדים דווקא מאד קשה ועדיין אין להם כלכלית כמוה- מה הטענה פה?? כלומר היה ברור לי שמשהו בטיעון שלה לא מותאם בכלל. שאין פה שום בחירה אלא המון מזל. בסוף גם התברר לי שהיא נולדה לאבא פרופסור באקדמיה ודי ילדת שמנת. אבל לא ככה היא הציגה את הדברים . לא 'היה לי מזל'. אלא עבדתי קשה להגיע'. וזה טיעון שלא לוקח בחשבון מיליוני אחרים שעובדים קשה ולא מגיעים או כאלה שלא עובדים קשה לא כי בחרו אלא כי לא מסוגלים. חרדתיים או בעלי חולשת אגו זקוקים לנחת כמו לאויר לנשימה. עכשיו הערתי לה "אני לא מאמינה שאמרת את זה". במקום להבין אותי. במקום להבין את המקום שלי. לגלות יחס אמפתי. לברר מדוע זו תגובתי. היא אמרה עם חיוך ומשיכת כתפיים אדישה כזאת 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד עכשיו שהיית מקבלת' . וזה אודי - פשוט לא נכון!!!! החוצפנית גם אמרה באיזה הזדמנות אחרת "הצרכים שלך אינסופיים". שוב- לא נכון!!! ומלא דברים אחרים שהיו צורמים ונוראיים לי שם. וכעסתי עליה. ניסיתי לתקן אותה שתהיה בן אדם.. והרגשתי גם נחותה ככ מולה.. אני לא מבינה למה גברת סתומה קלינית בכירה הזאת החליטה להתייחס דווקא ככה. מעניין שאחכ שהגעתי לעוסית שהתייחסה בגישה יותר תומכת הרגשתי סוף סוף מובנת. אז למה?? למה ריבונו של עולם הייתי צריכה לסבול שנתיים חרא בטיפול פסיכולוגי רק בשביל אחכ להתגלגל לטיפול תומך ואמפתי יותר? למה הפסיכולוגית בעצמה לא יכלה להציע לי גישה תומכת ומבינה בתור התחלה? למה אודי??? אחכ ששיחזרתי את טראומת הנטישה הלא מודעת מולה הרגשתי שלהמשיך ללכת אליה זאת 'כניעה לאוייב'.. היא בכלל לא יצרה עימי ברית טיפולית מטיבה מלכתחילה. ועם זאת נקשרתי ונשארתי.. יש שמעבירים עליי אחריות שלא קמתי והלכתי משם. אבל הנפש שלי הרגישה שאין 'סתם'. שאם הגעתי דווקא אליה אמורה להיות לזה משמעות. טעיתי? אתה חושב שיכול להיות מצב שבטעות מטופל יפול על מטפל לא מתאים ברמה שמזכירה יותר התנגשות של תאונת דרכים מאשר תהליך מטיב? מישהי רוחניקית רשמה לי טקסט על זה שאנחנו לא פוגשים אנשים במקרה בחיים וכולם מורים בחיינו. קשה לי להרגיש את המשמעותיות החיובית הזאת במקרה של הפסיכולוגית הזאת. אין ספק שזה היה עוצמתי ומשמעותי איתה כי תראה מה זה עשה ואיך זה השאיר אותי. הבעיה שזה לא היה לטובה. זה השאיר עם צלקות של זכרונות רגשיים מקומיים וטראומטיים והמון כעס ותוקפנות והרגשת פגיעה... כי היא הייתה ככ לא רגישה אליי ולקשיי ולא הבינה גם איך נכון לפעול איתי ברמת 'ניהול ההעברה'... אז זה כאילו הטיפול הפך לזכרון בעייתי חדש. זאת המטרה של טיפול פסיכולןגי אודי? להפוך לזכרון רגשי בעייתי בפניי עצמו? הרי ברור שלא. זה רק השחזור אבל היא לא חילצה אותי משם. היא לא נאבקה עבורי ולמעני שנסיים בטוב. היא הפקירה. והבעיה הכי גדולה הייתה שאני לא ידעתי שהקשר עם המטפל לא אמור להיות אמיתי אלא אמצעי לתהליך. לא הבנתי כלום. אז המטרה הייתה שם לצאת עם זעזוע נרקיסיסטי? כמה מטופלים שלך עשו לאחר או תוך כדי טיפול אצלך עם הכרה תהליך של בנכות אצל ביטוח לאומי? אם היו שוקלים את העניין האם היית עוצר להסביר להם על השלכות אפשריות לתחושת הזהות והדימוי העצמי? לפני קבלת החלטה?