זקוקה לעצה

שלום, אני בת 22, במשך חיי התמודדתי עם מגוון רחב של קשיים מורכבים בתחומים שונים כבר מגיל טרום חובה (ואני מניחה שעוד לפני).אני מניחה שהמקור הוא הפרעות קשב וריכוז שהובילו לקשיים חברתיים, משם לבדידות גדולה, ביטחון עצמי נמוך, הפרעות אכילה, חרדות, דכאונות, כשלונות חוזרים וכ"ו.. הייתי בטיפולים אצל מספר פסיכולוגים לאורך התבגרותי ולצערי אף פעם לא הצלחתי להפיק מהם תועלת. לאחרונה כשהגעתי לאיזושהי נקודת משבר נוספת בחיי פניתי לנסיון נוסף לקבלת טיפול. פסיכולוגית קלינית שקיבלתי עליה המלצה מפסיכיאטר טוב ובכיר. כשהגעתי לטיפול הסברתי לה שהטיפול בי יכול להיות מתסכל מכיוון שכנראה שאני לא מצליחה להבין דברים שאחרים מבינים בקלות, הסברתי שאני נוטה לתת תחושה שאני מתווכחת והסיבה היא לא שאני חושבת שהיא אומרת דבר לא נכון אלא כי אני רוצה להצליח לחשוב כמוהה בעצמי. ובשביל להצליח לעשות זאת אני צריכה שתסביר לי למה אני טועה. לא אצליח לייצר איזושהי הבנה גורפת כלפי שום דבר אם לא אבין למה אני טועה אלא רק שאני פשוט טועה והיא צודקת וזהו.. אם לא בדרך זו, אתקשה להבין את הבסיס של איך שאני אמורה להבין דברים וזה פשוט הולך לאיבוד. בעבר הפסיכולוגים שטיפלו בי לא הצליחו לעזור לי ותחושתי הייתה שהם לא היו חד משמעיים מספיק, ואני לא מבינה רמזים. ושבאופן כללי הם לא ממש דיברו או לקחו איזשהו חלק בשיח, זה היה בעיקר מונולוג (לקח לי המון זמן להסביר את עצמי, וזה אף פעם לא הגיע לשלב של דיון.. רק אמירות של "זה בטח נורא קשה") כך גם הסברתי לה. היה נראה כאילו היא מאמינה שתוכל לעזור לי והתחלנו בטיפול. כעבור מספר מפגשים כבר הבנו שמאוד קשה לי להיות עניינית ואני מתקשה לתמצת את האופן שבו אני מתבטאת, הכפלנו את זמן הפגישה. בשלב מסויים הפגישות נהיו לא פשוטות.. הרגשתי שאני ממש מכעיסה אותה. הרגשתי שהיא פשוט לא סובלת אותי. מצאתי את עצמי חוזרת ואומרת לא פעם "אל תכעסי עלי אני מבינה שאת צודקת וברור שאני טועה, אחרת לא הייתי עומדת במקום בו אני מבקשת עזרה. אני פשוט לא מבינה למה. אני רוצה להיות מסוגלת לאמץ את דפוס המחשבה הזה בעצמי". היא ממש צעקה עלי, אמרה שאני פשוט עיוורת. שגם אם היא תתן לי כלים אני לא אדע לקחת (סביר שהיא צודקת). שכמו שאני מכעיסה אותה ככה אני מכעיסה את כולם מסביבי. בשלב מסויים היא אמרה שקשה לה עם הפגישות הכפולות ושנוכל לפצל את זה לפעמיים בשבוע. העניין היה בעייתי עבורי גם מכיוון שזה לשריין זמן שלא הסתדר לי עם מקום העבודה וגם כי במקור הרעיון היה להצליח להעלות נושא ולסיים אותו, אחרת יש הרבה חצאי סיפורים ולא מצליחים להגיע לשלב הפיתרון שלהם ביחד. פגישה חדשה מביאה איתה עוד חצאי סיפורים חדשים ללא הגעה לדיון על פתרונות. אמרתי שאם קשה לה עם הפגישה הכפולה נקצר חזרה לפגישה רגילה אבל לא נפצל לפעמיים בשבוע. היא אמרה שכך אני מביעה חוסר התחשבות בה כמו גם חוסר התחשבות בשאר הסובבים אותי.. ושפגישה אחת רגילה בשבוע לא תצליח לקדם אותי לשום מקום ושבלית ברירה היא תמשיך במתכונת הנוכחית.. לאחר הסבר שלי שאני כן רוצה להתחשב ולא רוצה להכביד עליה ולא צריך בכוח, ואפשר לנסות שוב פגישה אחת קצרה ואולי יספיק, היא אמרה שלא חשוב והטיפולים הכפולים נמשכו כרגיל. מצד אחד הרגשתי שהיא שונאת אותי, מזלזלת בי, והורידה לי את הביטחון נמוך משהוא היה אי פעם כל פעם שנכנסתי אליה לקליניקה. מצד שני היא הייתה מאוד ברורה בדבריה ותגובותיה והרגשתי שלמרות שקשה לי אני עדיין מצליחה ללמוד ממנה.. שזו פעם ראשונה שהצלחתי ללמוד מטיפול פסיכולוגי. הייתה פגישה שאמרתי לה שאני מבינה שממש קשה לה איתי ושאני משקיעה המון (המון!!!!!!) כסף בתהליך הזה איתה ולא הייתי רוצה שייפסק באמצע והכל ירד לטמיון, ואצטרך להתחיל מאפס אצל מטפל אחר. ואם היא תוכל לעזור לי באופן עקבי ויציב. היא אמרה שאין לי מה לדאוג. בפגישה נוספת דנו בזה שאני צריכה עזרה בבחירת מסלול אקדמאי, שאני מפחדת שלא אצליח בכלום. ודיברתי על מסלול לימודי פסיכולוגיה, על שיקולי הבעד והנגד. היא שאלה "מה האיכויות שיש בך שאת חושבת שיהפכו אותך למתאימה לתפקיד הזה?" וכשהסברתי לה שהסביבה שלי תמיד העידה שיש בי אינטיליגנציה רגשית, והייתי נותנת לחברות עצות טובות, היא ממש צחקה עלי. ממש בקול, ירדה עלי בצורה כזו שהתחלתי לבכות. אמרה "באמת?? עצות טובות? תראי לי את התור של החברות שיש לך שמחכות לעצה ממך!! נו באמת, את הרי רק בוכה שאת לבד!" זו פעם אחת מתוך פעמים נוספות בהן היא חיקתה אותי וירדה עלי, וכששאלתי למה היא עושה את זה היא הסבירה לי שהיא מנסה להמחיז לי כמה מטופשת הדרך בה התנהגתי, או הדרך בה אני רואה דברים. יש לי מודעות עצמית לבעייתיות שבי, ואיני חושבת שאני מוכשרת או טובה בדברים באופן כללי. יש מעט מאוד דברים חיוביים שאוכל להעיד על עצמי בביטחון שקיימים בי. היא לקחה כל טיפת הערכה עצמית שהייתה בי וממש ביטלה אותה. והחלק העצוב ביותר הוא שבכנות, כל פעם מחדש היה הגיון מאחורי ההסברים שלה, ללמה אין אמת בדברים שהעדתי שטובים/מוצלחים בי. הדרך שבה הדברים נאמרו באותה פגישה ממש שברו אותי.. ישבתי מולה ואמרתי לה "את ממש צוחקת עלי.. למה את צוחקת עלי זה לא מצחיק". בפגישה הבאה היא הודיעה לי שהיא חושבת שהיא לא מתאימה לטפל בי יותר ושאני לא מצליחה להפיק מהטיפול איתה ושאחפש טיפול אחר שיתאים. המליצה על טיפול קבוצתי (כבר בפגישה הראשונה הצהרתי שאיני מעוניינת בשום טיפול במסגרת שאינה כוללת אותה ואותי בלבד). בהתחלה הרגשתי כאילו אולי היא מפרקת אותי ומבטלת אותי ככה כדי לבנות איתי משהו מוצלח יותר מחדש, אבל בפועל הושארתי מפורקת ושבורה, בדיכאון. ואני מרגישה שאם היא לא תכננה לעזור לי אז להטיח לי בפרצוף כמה אני כישלון יש לי חיים שלמים שעשו את זה, ולא הייתי צריכה לקבל את זה גם ממנה. שאלתי אליך מתחלקת לשניים: הראשונה היא שפשוט יש בי רצון שלא ילכו אליה יותר.. לא מתוך נקמנות כלפיה בכלל. רק מתוך מחשבה שאולי היא תוציא עוד מישהו שבור כמו שהיא הוציאה אותי. הרי אנשים שהולכים לפסיכולוג מגיעים מראש מנקודת מוצא לא אופטימלית. כמה קל זה לבעוט אותם לתחתית של השפל עם קצת חוסר רגישות. אני שילמתי לה המון כסף על כל מפגש ואני מרגישה שהוגן שהסכום הזה יצא על מישהו שיושיט לי יד לעזור לי לצאת מהקושי ולא ידחוף אותי לעומקו. אם עד עכשיו הייתי כישלון מוחלט בעיקר בעיני עצמי עכשיו אני מרגישה שזכיתי בתואר כישלון עם תעודות, שניתנו לי על ידי אשת מקצוע. האם יש ביכולתי להגיש איזושהי תלונה/תביעה על סמך סיטואציה כזו? בנוסף, תיארתי בפירוט את הדרך שבה מראש התנצלתי בפניה על הקושי לטפל בי (שהדרך היחידה שבה אני מצליחה להבין ולאמץ דרך מחשבה שונה משלי היא כשאני מבינה באיזה אופן המחשבה שלי מוטעית) כדי שאולי אתה תוכל לתת לי איזושהי עצה לטיפול הבא, דרך שאולי תוכל להעביר שאני באמת לא מתווכחת או מתנצחת כי נקודת המוצא שלי היא שאני יודעת שאני טועה, אני פשוט לא מסוגלת להבין למה. וכל דפוס ההתנהגות שלי מבוסס על "למה אני מתנהגת" ולא על "איך אני מתנהגת". תודה רבה!

הי, אתן תשובה לחלק ממה ששאלת, אם היא פסיכולוגית קלינית יש לך אפשרות לפנות לוועדת האתיקה במועצת הפסיכולוגים ולהגיש תלונה. אני פעם הייתי במקום שחשבתי לעשות את זה, הפסיכולוג שייעץ לי בזמנו אמר שאקח בחשבון שהדיון יהיה בין חומרת המצב שלי לחומרת המעשים שלה, כלומר, כל אחת מכן תספר סיפור קצת שונה, והסיפור שלך יצבע גם לפי הקשיים שהגעת איתם לטיפול/ האבחנה שלך, שאולי ומעוותים את תפיסת המציאות. הוא גם אמר שהמשמעות תהיה שאופיע בפיקנטריה בעיתון ושאקח בחשבון אם זה משהו שאני רוצה. ומעבר לשאלה הקונקרטית לגבי הגשת תלונה, חשוב לי לומר שמצד אחד את מספרת דברים קשים, אך מצד שני נשמע שהיא התאמצה, שמרה בשבילך על הפגישות הכפולות ורצתה לקדם אותך. לפעמים דברים נחווים לנו כמאד קשים כשלמעשה אפשר היה גם לפרש את הדברים אחרת... יותר פשוט לנו כשיש תמונה ברורה, היא מפלצת, מטפלת גרועה, לא מקצועית... אולי התמונה יותר מורכבת מזה? מה דעתך?

תודה רבה על תגובתך! את צודקת.. אני מניחה שיש איזשהו צד שאולי בגלל שאני לא אובייקטיבית קשה לי לראות ולהבין.. פשוט בגלל שהסיטואציה הייתה שהיא כל כך הרבה גילגלה עיניים כשדיברתי והתחושה הכללית הייתה יותר שנמאס לה מאשר שאכפת לה, אבל היא העבודה אז "בואי נעבור את זה ונסיים עם זה", באותו הזמן היה נדמה לי שאולי היא מתעקשת ש"הבעיות שלי הן ברמה שפגישה אחת בשבוע לא תקדם אותי לשום מקום" גם מתוך רצון להתעזר בסבלנות בגלל שיקול כספי שלה. שתיאמנו זמן פגישה היו הרבה אופציות (היא לא הייתה מאוד עמוסה). אבל זאת רק תאוריה לא אובייקטיבית בכלל ויכול להיות שאני מאוד טועה. אצל מגוון הפסיכולוגים שהייתי אצלם שהעלתי תסכול עקב הזמן הקצר וחוסר ההספק תמיד אמרו שאני אראה איך לאט לאט אצליח להתמקד ושזה חלק ממה שלומדים בטיפול, וקבענו שמה שלא הספקתי בפגישה נסיים במייל שאני לא ארגיש שמשהו התפספס. (פשוט כל השיח איתם התנהל בצורה שהייתה להבין אותי ולהביע אמפתיה ולא כלכך היה מה ללמוד ולהתקדם ממנו שתשובות שלהם. ז"א אני מניחה שהיה, פשוט לא קלטתי את זה.) הצעתי את זה גם לה אבל היא לא רצתה כלכך לתת לי את המייל שלה... זכותה. הטענה שלי היא לא שהיא מפלצת נוראית, היא לא מפלצת בעיניי.. סך הכל הכעס הזה הוא אנושי, והזלזול שהיא הפגינה כלפי באופן מוצהר כל כך יכול להיות שהיה אמור להיות סוג של "שיעור".. בגלל זה דיברתי על עניין ה"להרוס ולבנות מחדש" להדגיש כמה צורת החשיבה שלי היא בדיחה בצורה הכי בוטה שיש כדי לשכנע אותי שזה פשוט לא נכון, אבל היא עזבה לפני השלב בו היא בונה אותי מחדש ויצא שזה הותיר אותי יותר אבודה משהייתי כשניגשתי לטיפול מלכתחילה.. נראה לי שהבסיס החשוב ביותר בלהיות פסיכולוג הוא עניין הרגישות. אפילו אם התוכן של דבריה היה נתון לפרשנות שלי מתוך מקום לא אובייקטיבי ונוטה להיעלב, כשפסיכולוג צוחק על מטופל, (ממש לצחוק לא רק בקטע ציני) בזמן שהמטופל יושב ובוכה זה פשוט מרגיש לי לא בסדר. בכל אופן את צודקת והבאת לידיעתי דברים שבהחלט משנים את התמונה. תודה לך על זה!

הי נועה, היה לי ממש עצוב לקרוא לגבי הרצון שלא ילכו אליה יותר, זה דווקא מאוד מובן, ואפילו אם זה מתוך נקמנות - זו זכותך. הנקמה הטובה ביותר שלך, היא שאת לא תלכי אליה. ולא תבזבזי את כספך על מישהי שגורמת לך לתחושות כאלו. לפחות היא הייתה הוגנת איתך, בכך שהרגישה שאינכם מתאימות ואמרה זאת ישירות. ולא גרמה לבזבוז נוסף של זמן וכסף מצידך. תמשיכי הלאה, אין טעם בתלונה או בתביעה ולדעתי גם אין עילה, כי מילים זה דבר שנתון לפרשנות אישית. תראי בזה שיעור לחיים. גם מטיפולים כאלה לומדים.

תודה רבה לך! חיזקת אותי ודברייך נכונים...

היי אודי, תודה על התיחסותך. היה לי טיפה קשה להבין את כוונתך. "אני משער שהמטפלת הרגישה שהיא "שבויה" בתוך תהליך רע שבו היא "הופכת" לדמות מזיקה (השערה שלי: זו לא הפעם הראשונה שפגשת דמויות כאלו בחייך)" אני אשמח אם תוכל להסביר לי.. ממה שהצלחתי להבין באופן חלקי אולי, אוכל להעיד שאף פעם לא קרה לי שהמטפל התייחס אלי בצורה כזו או גרם לי להרגיש תחושות דומות.. כן היו דמויות (אחים, הורים) בחיי שהרגשתי שהיחס שלהם העליב אותי כך שלאורך השנים נעשה לי נזק, אבל אף פעם לא באופן מובהק כמו לצחוק עלי וזלזל בי בצורה ברורה. ז"א בתור ילדה קטנה סתם הרגשתי דחויה ועם השנים ההבנה שנקודת המוצא שלהם ביחס אליי (בלי קשר לאיזה כעס או ביקורת) היא מאוד נחותה ומתקשה, יצרה מצב שנעלבתי. וביני לבין עצמי (לא דיברתי איתם) אולי הפכתי אותם ל"דמות מזיקה". זה קשור? בלי קשר, האמת היא שלא ממש הרגשתי שהפסיכולוגית היא דמות מזיקה עד שהיא ביקשה שאפסיק להגיע... רק כשחזרתי הביתה והייתי כזו אבודה הרגשתי שהושארתי חסרת אונים. שם היא הפכה פתאום לדמות מזיקה. עד אז הייתי צמאה ללמוד ממנה. הייתי מסיימת פגישה קשה אבל מחכה כבר להגיע לבאה כי הרגשתי כאילו בגלל שהיא מבינה עד כמה אני באמת דפוקה וזה בטח אומר שהיא תדע איך לעזור לי לצאת מזה. מתתי להתקדם מהמקום המתוסבך כל כך שאני נמצאת בו. בגלל זה כתבתי לך שממנה בניגוד לשאר כן הרגשתי שאני יכולה ללמוד, כי כל מה שהיא אמרה עלי תמיד היה נכון. בניגוד למטפלים הקודמים שפשוט לא כל כך אמרו דבר.. אני יודעת שאיך שהיא התנהגה זה לא כי היא משוגעת, וכנראה בגלל שאני באמת הייתי מאוד קשה. אין לי ספק בזה. אבל פסיכולוג אמור להגיב אחרת לא?.. ולהבין שזה לא בכוונה. הרי כל הקטע בפסיכולוג הוא שהוא, בניגוד לאחרים, מבין שאתה לא סתם מעצבן ורוצה לעזור לך להיות לא מעצבן בכלל... לא? כל פעם שהיינו נכנסות למעגל הזה של חוסר הבנה שלי, ואז תסכול וכעס שלה, והוויכוח שלי שמתעקש להבין, ותסכול שלה לעבודה שאני לא מבינה, פשוט בסופו של דבר היה נדמה כאילו היא בעצמה מאמינה שאני דפוקה מכדי להצליח להתקדם מכאן לאנשהו. וכך בעצם הטיפול נגמר. אתה צודק בדבריך שכנראה היא נסחפה לתוך סערת רגשות שגרמה לה לא להיות יכולה לטפל בי.. פשוט זה מרגיש לי לא הוגן שההיסחפות הזאת קרתה על חשבוני.. וזה מרגיש לי לא הוגן שהיא האשימה אותי בהיסחפות הזאת. היא פסיכולוגית.. אני לא הייתי לא בסדר ולא מנומסת ולא מכבדת. בסך הכל קשת הבנה, מצב שגרם לי לשאול יותר מדי שאלות. מעצבנות כנראה. אתה חושב שזה אנוכי מצידי שציפיתי שהיא תהיה מסוגלת לענות למרות שהיא עצבנית? כי זה לא משהו שהייתי מתעקשת עליו במערכת יחסים נורמאלית ואני מבינה שהקשר עם הפסיכולוג אמור לשקף מערכת יחסים נורמאלית. אבל מצד שני אני חשבתי על זה הרבה והרגשתי שכאילו באיזשהו מקום הדבר העיקרי שאנשים משלמים עליו כשהם הולכים לטיפול פסיכולוגי זה אותה סבלנות שלא אמורה להיות באף אחד אחר לשבת איתך ולשמוע אותך ולהסביר לך דברים ממקום בונה. ולקבל תשובות על שאלות שלאף אחד עצבני לא תהיה את הסבלנות לענות לך עליהן. אפילו אם זה ממש חופר. לא? אני פשוט לא מבינה כבר איך זה אמור היה לקרות.