סתם..

אני פטפטנית בד"כ, תמיד יש לי מה לומר.....הפעם :( כל כך...ולא פונה לאוכל מעולם זה לא קרה שלא פניתי לאוכל כשרע ועכשיו השינוי קורה אבל.....זה כל כך קשה...(שוקלת 25 קילו פחות ממה ששקלתי כשהתחלתי לבוא אליה...בשנה הראשונה לטיפול עליתי עשרה קילו...בשנה אחר כך התאזן ובשנה וחצי האחרונות הורדתי מלא...ושומרת על כך מספר חודשים...לא מובן מאליו)לא פונה גם לכתיבה לעומת זאת..אף תו אות או מילה, לא במטאפורה ולא בדימוי... הכל פשוט עצוב מדיי לזה......חבל... השכלתי לכתוב לה שתשים לב אם התכנים לא עוברים לכתיבה בווטסאפ במקום לחדר כי שם לא ניתן לומר דבר :( אני מודעת לעצמי יותר שזה יכול לקרות והיא... לא ממש אכפת לה לענות לי....אבל......היא גם צריכה לשים לב! אוףףףףףףףףף חושבת ברצינות על פרידה הפעם.......כואב כל כך.

הי מיכל אהובה, אני שומעת את שאת מספרת על מחשבותייך, ואני, מאידך, שומעת כל כך את הרצון העז להישאר, להמשיך, להתחיל למרות החרדות הגדולות משהו חדש, לקפוץ מדרגה וללכת הלאה. לא לעצור. בתחילה בצעדים הססניים, ואחר-כך באופן בטוח יותר. חיבוק, סוריקטה

כל הכבוד לך על 25 קילו פחות.מקנאה בך!וואו!הלוואי עלי... קשה לי להבין למה את רוצה להפרד כאשר את כל כך זקוקה לתמיכה שלה?בגלל משהו חיצוני?קראתי שהיא עוברת,זה הסיבה.היא עוברת רחוק מאוד?..סתם,את לא חייבת לענות...לי יש תקופות שאני נפגשת פעם בחודש ומעדכנת פעם בשבוע בהודעה קצרה והיא עונה לי ויש תקופות שאני חוזרת לטיפול כמו עכשיו...אבל להפרד...אני לא מסוגלת...אני אשאר לבד בעולם וכנראה יהיה נורא נורא עצוב כמוך וזה גדול עלי...היא אומרת לי שאני חייבת להפרד,אני .מיד מעדכנת אותה...ככה זה אצלי.מבינה אותך כל כך...הקונפליקט הזה בין צורך להיות גדולה ואצמאית לבין צורך להיות קשורה ועטופה... חלום