המטפלת ההיא

הי אודי, אני קוראת כאן את מה שמימה כותבת לגבי המטפלת ההיא שלה, וקראתי גם את מה שסנדיי כתבה לה - על כך שהיא "תקועה" ושתתקדם וכו וכו... אודי, גם אני כזו. באופן יומיומי כמעט אני חושבת על המטפלת הקודמת שלי. אני כמובן מפתחת את עצמי ומשתדלת להתקדם, אבל עדיין המטפלת ההיא במחשבותיי תמיד. בכל שינוי ובכל בגד שאני קונה - אני ממש מדברת איתה בראש על כך. אני מתגעגעת אליה מאוד. ולא אשכח אותה לעולם. אני אוהבת אותה. רגשית ונפשית. מעריצה אותה. ופגועה ממנה מאוד. המטפלת הנוכחית , היא בסדר איתי , והיא גם חמודה מאוד וטובה אליי, ואפילו מחבבת אותי. אבל עדיין יש לי את הרצון להכרה מהמטפלת הקודמת (והוא חזק פי אלף מהרצון להכרה מהמטפלת הנוכחית.) שהיא תדע שהתקדמתי, שהיא תדע שאני משנה. אני רוצה שהיא תאהב אותי. היא אמרה לי דברים כל כך פוגעים ומעליבים , והלוואי והייתה לוקחת את מילותייה בחזרה, הלוואי והייתה מאמינה בי ויודעת שאני מסוגלת: לנשיות, למיניות... כואב לי שסיימנו את הקשר בינינו בכך שהיא הייתה מאוכזבת ממני וטענה שאני לא מתקדמת, ושלא ניתן לטפל בי. כואב לי שהיא לא אוהבת אותי. ושנמאס לה ממני. מה לא טוב בי שהיא לא אוהבת אותי???? אודי, אני רוצה להיפגש איתה. ולשבת מולה עם הבגדים הכי יפים שיש לי בארון (ואין לי..) , לשבת כך, רגל על רגל כמו אישה אמיתית, עם המגפיים היפות שלי (ויש לי) ואפילו לשחק קצת בשיער...ואז, כשאני אלך אז אני אניף כבדרך אגב את התיק החדש שלי (למרות שהוא פחות יפה משלה) - וידפוק לה חיוך עאלק מנומס כזה, כמו שהיא הייתה עושה לי תמיד. ושנייה אחרי שאני אצא, היא אפילו לא תזכור מי אני. ואני אשאר עם כל הרגשות שלי, וירגיש ממש ממש מטופשת.

את לא מטופשת בכלל.את חיה עם פצע פתוח בפנים...לא יודעת מה היה ביניכן אבל הוא נפתח ומדמם.את רק מנסה לעצור את הדימום...הזמן והטיפול החדש יעשו את שלהם אני מקווה ויהיה לך יותר קל.מבינה אותך...היא כנראה מידי הזכירה לך את אמא שלך לכן גם הקשר חזק כל כך והכאב.עוזר לדבר על זה הרבה עד שירגע.אנשים שאימם בחיים שלנו עוד נשכחים והכאב מתקהה עם הזמן.לא תמיד הטיפול הולך ולפעמים צריך לנסות משהו אחר בדוק.עברתי משהו דומה:בכיתי,בכיתי ונשכח.אני לא מצטערת היום.יש לי מטפלת מדהימה שאני חולה עליה והיא כמו אחות גדולה בשבילי,אדם הכי קרוב בעולם. חלום

מי היא שתקבע בשבילך מה את שווה ומה את לא שווה? מי היא בכלל שאת צריכה כל כך לרצות לרצות אותה. את שווה כי את שווה, כי שווה בעיני עצמך ואם היא לא יודעת מיזה אז זבש"ה, וזה ההפסד שלה ואני חושבת שהציון נכשל מגיע לה ולא לך כי בתור מטפלת ההצלחה שלך היא ההצלחה שלה ואם היא לא הצליחה להביא אות ךלהצלחה זה הכשלון שלה, את תקחי אותה בתור פרמטר לבדוק את השווי שלך, את לא זקוקה 'להכשר' שלה כדי לדעת שאת שווה. אני מבינה שיש משהו בקשר שלא הגיע לידי קלוז'אר וזה מטריד כי התקשרת אליה, אבל אל תעשי לה אידיאליזציה, היא לא הברומטר שלך

הרגשתי ככה הרבה . אני כבר לא חשה משהו טוב כלפיה הפסיכולוגית ההיא. בעיקר מודעת על כאב לטעויות שהיא עשתה איתי וכועסת עליה ותמיד צרת עין בפערי הגורל. אין שום הצדקה אמיתית לפערים. לא 'עבדתי קשה' ולא נעליים. אני הייתי אדם שתפקודו בבגרות פגע כי פגעו בי בילדות . לא קיבלתי מעולם בסיס רגשי בטוח שיאפשר לגדול בצורה נורמלית. אני לא מתגעגעת אליה כשבדיעבד מזהה ככ הרבה חריקות וחוסר רגישות והבנה למצבי וקשיי. היא הייתה צריכה לעבוד באופן רגיש יותר איתי ולא כפי שהיה. התוצאה לפניכם.. שתזדיין הכלבה. אם אני מאחלת לה משהו זה שיעבור אוטו על פני שלולית של זפת בדיוק שהיא שם עומדת על המדרכה ליד והכל ישפריץ ויטנף אותה את כל השיער והבגדים והכל ויהרוס לה את הבלונד שהיא משקיע בצביעת השורשים שלו הרבה יותר ממה שהיא משקיעה בהתייחסות למטופלים.. ושהסרחון של הזפת ידבק בה לא יעזוב אותה חודשים.. שתסבול קצת המטומטמת הזאת. אני מאחלת לה לסבול קצת. הנה הצלחתי להתאפק ולא לשלוף סכינים. מצאתי דימיון תוקפני קצת יותר מעודן.. חתיכת כלבה לא אנושית שכמוה. הייתי מולה ככ חשופה ופגיעה והרגשתי שלא שמים זין עליי. אם היא הייתה מסבירה לי מלכתחילה כמו שצריך מה זה טיפול אולי במקום לברוח בבעתה הייתי נשארת להתמודד אבל היא לא הסבירה וגרמה להכל להתפרץ ככה בלי שליטה ובלי פשר וזעזעה אותי. בא לי לתת לה כאפה אני מודה... הכי קטע זה שבניגוד לתוקפנות שלי בדימיון במציאות הייתי מאד שברירית מולה ולא כעסתי ממש פנים אל פנים. ידעתי שהסתומה פוחדת מהכעס שלי אז חסכתי אותו ממנה פנים אל פנים. פחדנית סתומה. אם היא הייתה שורדת הכל אולי הייתי לומדת לאהוב אותה בסוף. היא לא שרדה. התחמצן לה הבלונד קצת יותר מדי וחימצן לה את המח.