מתאפקת

אודי, אני כאן אבל מתאפקת שלא להיות תובענית חסרת גבולות. אז אני לא כל כך יודעת מה לומר... שירה

הי שירה יקרה, אני חושבת שלכשתוכלי להרגיש שאת נותנת לסובביך להיות מי שהם, כך תוכלי לחוש גם ביותר רכות ולהאמין באהבה. הדורשנות הקיצונית, לעתים, נעשית ממקום של שיפוט מציאות מעוות, ואולי דווקא כאן חשובים הגבולות, ולפעמים צורבים מכאב. למשאלה מותר להיות בפנים. אולי צריך ללמוד לוותר עליה כקיום מציאותי, ולהתאבל. מאידך, באיזה מקום, יש איזו הגנה, לכאורה, בלחיות ולנסות להגשים משאלות שכאלה. אך כאן, נדמה לי, שנדונו לתסכול אינסופי. את המציאות נפגוש תמיד בסופו של דבר. וכשלא מוכנים, היא באה בבום. יום נעים, סוריקטה