בכל זאת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לפעמים אין לי מילים אפילו שאני אדם מאוד ורבלי....אז סליחה שניסיתי ולא יצא. אני באה לשם....מרגישה נורא אבל באה.......משתפת בכל זאת אבל קשה......זה חדר ואין לאן לברוח...לפעמים שהיה לי קשה פשוט יצאתי למסדרון...לפינה אחרת....פה אין.....הסתובבתי כמו בתוך כלוב כזה..לא מצאתי פינה עד שישבתי על הרצפה וזהו...מהיום מקומי למטה...על הרצפה....לא בחרתי כיסא ולא ספה :( הכל כל כך קשה ואני באה....אני באה אליה :( כי צריך גם אומץ להפרד.....ואין לי אותו :( מה עושים??????היא אומרת שחזרנו לנקודת האמון שוב...כן קצת שוב לא מאמינה......והיא תקח חופשה ותסע לה בחנוכה, אמרה לי שחיכתה שקצת אגיע למקום ההוא ואז סיפרה אוף............מה עושים????????
זה טוב שאת מנסה ולא מפסיקה. עדיין קשה ומאוד מובן. הכל ככ שונה ולוקח זמן לבטוח ולהתרגל שוב. ושוב חופש, זה באמת מקשה על התהליך, אבל היא שם בשבילך ואת שם, אז זה אומר שאתן מנסות וממשיכות ועובדות, ובעייני זה מעולה, כי זה מה שחשוב. בהצלחה רבה, מקווה שלאט לאט תמצאי שוב את מקומך שם ואיתה.
הי מיכל, מחזירים את האמון, חוזרים לשבת, חוזרים לשתף. זה יקח קצת זמן, ויהיה קשה - בעיקר אם יש עוד חופשה באמצע - אבל זה לא בלתי אפשרי... אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
