סגירת מעגלים - לאודי וכולם

דובר כאן כמה פעמים על סגירת מעגלים, עד עכשיו לא הגבתי לזה, כי יש לי פרספקטיבה אחרת. זוכרת שישבתי אצל המטפל שרצה לעשות אנליזה ושאלתי אותו, ומה תעשה, תייצג את המקום של הורי, של סבי וסבתי של הדודים? ומה תעשה? תחזיר לי את הילדות האבודה שלי? התשובה שלו הייתה "וואו כמה שאת צינית!" אבל זו האמת, את הילדות שלי לא יחזירו לי, וסגירת מעגלים? לא זה מה שיתקן את העוול. אמא שלי כבר מבוגרת מאד, היא צלולה אבל מדי פעם מעורפלת. לפני כמה חודשים כשהגעתי אליה, היא הסתכלה עלי חזק ושאלה: "סנדיי, כשאת היית ילדה, האם היה כך וכך?" עכשיו השאלה הזו היא ליבת הצרות שלי, בשאלה אחת היא בעצם סכמה את המקור לאשמה שלה בעושק הילדות שלי. הסתכלתי עליה, ראיתי את העיניים שלה מתחננות לשמוע את תשובתי, חבקתי אותה ואמרתי לה "אמא, מה פתאום, בחיים לא, הייתה לי את הילדות הכי מאושרת בחיים שלי, ואת היית האמא הכי טובה שיכולה להיות, הלוואי ואני הייתי יכולה להיות אמא כל כך טובה כמוך! כל החיים שלי היו כיף אחד גדול! תמיד, תמיד הייתי מאושרת והייתי שמחה." ואז אמי נשמה נשימה עמוקה, נשימה של רווחה והיא אמרה לי: ככה גם אני זכרתי את הדברים, אבל לא הייתי בטוחה, ורציתי לשמוע ממך. אמרתי לה, שזה לא ידאיג אותך לעולם, תמיד עשית אותי רק מאושרת, אין על הילדות שלי. היא חבקה אותי עם ידיים חלשות ורועדות ואמרה, אני תמיד כל כך אהבתי אותך, תמיד יותר מכולם. אז מה היה יוצא לי אם הייתי 'סוגרת אתה מעגל', וזורקת לה בפרצוף בדיוק מה היה? לראות את הפנים הנינוחות שלה, אחרי מה שאמרתי, סגר לי יותר מעגלים מאשר כל אמירה אחרת, אין לי כל רצון לזרוק לאף אחד בפרצוף את מה שעשו לי. זוכרת בגיל ההתבגרות, שניסיתי לעשות זאת פעמיים עם אבי, זוכרת את הבכי ההיסטרי שלי, בכי ללא שליטה, זורקת לו את הכל, רוצה תשובות, ומבקשת שינוי, זוכרת אותו מחבק אותי, מבטיח שהכל ישתנה, ו.... נאדה, כלום... מה שהיה הוא שיהיה. בגרתי מאז, אלוקים החזיר לי עשרת מונים על כל הצער שהיה לי קודם, אלוקים פיצה אותי. אני מאמינה שלכל אדם יש את סאת עוגמת הנפש שלו בחיים, וגם את סאת האושר, יש מי שמנהיג את הבירה, ודואג לעשות את האיזונים, אף אחד לא יכול לשנות את השנים הקשות שלי שגזלו ממני את כל הילדות, אף אחד לא יכול לשים על סוויטש ולשנות את מה שהיה, אי אפשר להחזיר את הגלגל ולתת לי שנות ילדות חסרות דאגה, כאשר בעצם אף פעם כמעט ולא הייתה לי ילדות, אבדתי אותי לגמרי בגיל שמונה וחצי, אבל גם קודם לכן היו בקיעים, שנות הילדות שלי אינן, וגם להביא את כל הנוגעים בדבר להכרה לא ישנה את המצב, מה גם שחלק נכבד מהם נמצאים כבר בעולם אחר, אז מה נשאר? אז לפחות עושה לי טוב לדעת שאמי הישישה נחה דעתה, והיא מפנטזת מחדש את העבר, מוחקת מהתודעה כל מה שהיא יודעת שלא היה נכון, ומשכתבת את ההיסטוריה, אני שמחה בשבילה, רוצה שתחיה את השנים שנשארו לה עם הרגשה טובה, ולא עם מצפון. זה מה שנכון לי, לא אומר שזה נכון לכל אחד, יש כאלו שמרגישים שצריכים לסגור מעגלים. רק רציתי שגם הקול הזה ישמע, ויתן עוד כיוון לחשיבה. יש לי מה לומר על טענות של בנות מדוע האמהות לא באו לעזרתן, אבל זה בנושא אחר לחלוטין ולא שייך לפוסט הזה.

הי סנדיי, אני חושבת כמוך פעם ניסיתי לעמת את אימא שלי עם תחושות קשות שיש לי ממנה כבר הרבה שנים, וזה היה מיותר ורק פגע בה. היא לא מבינה וכנראה לעולם לא תבין עד כמה ההתנהלות שלה בעבר ובהווה פוגעת בי. אני לומדת להשלים עם המצב - שהיא כך וזהו זה... וכן, זה עצוב ופוגע מאוד. ומאוד מאוד חסרה לי הרגשה של אימא מבחינה רגשית. והיום, לא אכפת לי שאמא שלי תחשוב שהיא "אם השנה" אם זה עושה לה טוב. במידה מסויימת, גם היא הפסידה אותי. והכלות\אחיניות\אחיות שלה, שאותן היא אוהבת ומעריכה ואיתן היא כן אוהבת לדבר, הן לא הבנות שלה כמוני..אז כן, באסה גם לה.

אני אוהבת את אמי מאד, אני חושבת שהיא עשתה המון טעויות אני חושבת שיש לה בלי סוף באגים אני חושבת שהיא פעלה עם רגש בלי שכל אני חושבת שלא היה לה ייעוץ נכון אני חושבת שהיא שכחה שאני ילדה קטנה ולא אמא שלה אני חושבת שהיא לא הבינה ממש את המשמעות של מה שהיא עשתה אני חושבת שהיא פשוט לא הבינה על איזה כתפיים היא זורקת את הכל אבל אני כן אוהבת אותה, אני כן עושה כל מה שאני יכולה כדי לשמח אותה היו לי שנים קשות שנים שהיה לי קשה לדבר אתה בכלל, כי הייתי מלאה בכעסים כשאמי הייתה צעירה לא היה שייך לדבר אתה היא הייתה נכנסת להיסטריה, צורחת, דופקת את הראש בקיר, ומאיימת בהתקף לב, סרטן, וכו', בכלל לא היה עם מי לדבר. עכשיו הרכבת נסעה ואתה הילדות שלי אבל אני כן אוהבת אותם

"יש בזה אצילות נפש רבה, לא לצער אדם זקן ותשוש" אהבתי מאד. את אשר עשתה לי אמי (וגם אבי) הבנתי רק בטיפול, לאחר שנים. לא יהא עימות בכל מקרה, וכך נכון לי. וכמו שאמרת את העבודה עשיתי מול עצמי. היום, וכבר שנים, שאיני בקשר זועם עם אף לא אחד מהם. אחי, החכם והאהוב, נוהג לומר - נפרדתי כבר משניהם. ואני מבינה. יום נעים, סוריקטה