משחק מקולקל

הי אודי, בסעודת שבת שאלתי את אמא שלי, איזו מין ילדה הייתי? (אני לא זוכרת אותי כילדה) היא אמרה שהייתי ילדה אגואיסטית, רכושנית, ילדה קשה, רעה ועצלנית.. ואז כשדיברנו על פרנסה, אחי (הקטן) אמר שאילולא בעלי בטח לא הייתי עובדת בעבודה שאני בה היום ובטח הייתי מתפרנסת מאיזו משרת חלטורה בשכר אפסי..ואז אמא שלי צחקה.. פעם היא גם אמרה לי שאני צריכה להעריך את בעלי שהתחתן איתי, ושאיזה מזל שהתחתנתי כבר, ואיזה יופי שאני לא באחריותה יותר... היא כנראה ממש סבלה ממני כילדה... אודי, לפעמים אני תוהה אם חס וחלילה יקרה לי משהו (אני לא אובדנית) יהיה למישהו מהם עצוב? אתה חושב שהם יתגעגעו אליי? יבכו? יחושו אובדן וצער? אני לא חושבת. מה כבר יכולה ילדה לעשות, שאלו יהיו זיכרונות הגידול של אמא שלה ממנה? אני לא מצליחה לתפוס את זה.. אני לא מצליחה להבין את השנאה הזו שלה כלפיי...את חוסר המודעות שלה לומר לי כאלה דברים מול כל המשפחה.. לא יודעת...ציפיתי שהיא תאמר משהו חיובי... רציתי לשמוע משהו טוב עליי כילדה... אני לא מצליחה להבין איך היא לא שמה לב, שמאחורי החזות הרגילה (ילדים, בעל, עבודה) - אני פשוט שבר כלי, סתם משחק מקולקל שעלה שקל..איך היא לא רואה כמה אני כמהה לאהבה ולהערכה שלה אליי... אני לא מצליחה להבין את זה...

מיקה יקרה מאד, מילותייך כל-כך דיברו אליי. כנראה ש... כנראה שיש אמהות, הורים, עיוורים. אבל יש גם אנשים אחרים, שהם לא. הבעיה היא שלפעמים, או כמעט תמיד, אנחנו מחפשים ומתעקשים, שדווקא הם, העיוורים, יראו, יפקחו עיניים. וזה... בדרך כלל לא קורה. וגם - לעתים אנחנו 'מעוורים' גם את מי שאינו כזה. במקרים מסוימים צריך, בכאב רב, להתפשר על אלטרנטיבה. ונראה שלגמרי יש לך בסביבתך. שלך, סוריקטה