אודי וכולם,

תודה גדולה לכם על התגובות החמות שלכם להודעה ששלחתי בחמישי. הרגשתי שאני חוזרת הביתה ואתם מקבלים אותי בזרועות פתוחות, במבט מאיר ,חם ועוטף... כייף פה בבית.. ואייכי ? שאלה טובה.. נראה לי שאייכי קצת הלכה לאיבוד .. :(( לא יודעת בדיוק מה קורה איתי.. כאילו, ברמת התפקוד בעולם החיצוני , אני מתקתקת אותה. גם בעבודה וגם בבית. אבל באייכי הפנימי.. ?? צריכה איזה זרקור שיאיר לי את הדרך.. אני באיבוד.. מבולבלת.. אמא צביה עשתה איזה כשל לפני שבועיים ? שלושה ? אולי יותר ? לא זוכרת.. מאז זהירה יותר.. מוצאת שמשתפת אותה בעניני העולם החיצוני אבל.. תמיד הייתי נחה אצלה.. נמצאת במקום כזה של בלי מחשבות כזה.. תחושה של שלווה ,רוגע.. ומשהו ,לא מאפשר את זה יותר.. כבר דיברנו על מה שהתרחש המון.. אבל איכשהו מוצאת את עצמי נזהרת .. לא מתאפשר.. אולי אני מותשת ? לא יודעת.. מחפשת זרקור שיאיר לי..ואולי על הדרך גם יחמם,יעטוף ,יאפשר לנוח ולהרגיש שלווה ורוגע.. פתאום דמיינתי שאני מכניסה מודעה לעיתון במדור חיפוש: " דרוש פנס גדול, (פרוז'קטור) שמאיר בנפש פנימה ,ועל הדרך גם מחמם,עוטף ומאפשר מנוחה,רוגע ושלווה.. במבי.

לחזור לנוח, חג מואר

פרוז'קטור יכול לסנוור מידי (אולי?) הי במבי, את יודעת, כבכל טיפול, קשר, אני מניחה, גם אצל כולם ובפרט אצלי, יש כשלים, מציאות וכאלה. מה שטוב שקורה עם הזמן הוא, משך ההתאוששות מהם. הריפוי. הוא הולך ומתקצר. כפי שאני רואה זאת - ברמת חרדות גבוהה - כשל יכול להפוך לחווייה רבת מימדים והיקף. שקשה לכבות. אם רמת החרדות הכללית סבירה - התיקון, או ההתעשתות מהירה יותר. שמחתי לשמוע שהחיים בעולם שבחוץ נפרדים ותקינים ולא נפגעו. זה טוב. להערכתי, אצל אנשים פגיעים - כשלים פעמים רבות כן עוברים דרך החוויה וצפים למודע. אם רשמת כאן, מניחה שכבר יש מיתון שהוא. מקווה. סך הכל את נשמעת בסדר, שלך, סוריקטה