אודי, היפנוזה = מלחמה על החיים?

יעצת לי ללכת להיפנוזה עם חלק משלל בעיותיי. בתור אחת שנותנת פייט לחיים, ורגילה תמיד לקיים באדיקות את מילות השיר "כל ימים עוברים עלי בתוך זירה... על ידי תמיד חובש את הכפפות..." בתור אחת שמנוסה הרבה מאד שנים בהיפנוזה, (הרבה לפני חוק ההיפנוזה!) חשבתי שיש הרבה מהמשותף בין הדברים. אתה וודאי זוכר היטב את המצב הנפשי שלי בקיץ, הייתי חצי משוגעת, ברוך השם, עברנו את הגל הזה, חזרתי לאיזון נפלא, והנה נפל עלי התקף הכאבים המטורפים. לקחתי את כל התרופות הנרקוטיות, ואז... פשוט אבדתי את חדות המחשבה. אי אפשר להונות אנשים, משלמים לי בשביל היכולת לחשוב ולא כדי להיות מסוממת! הפסקתי את כולן, ונכנסתי לקריז שאי אפשר לתאר! מי שלא היה שם לא יבין במה המדובר, ובאותה עת, כשחשבתי שהעולם מגיע לסופו, חשבתי עליך, ומדוע לא נתת לי מכות כשאמרתי שאני מסממת את עצמי, אבל אתה רק משקף ולא מנחית, נכון? אבל לא נכנעתי, אמרתי אתן פייט לחיים, או/או, או שחיה או שלא חיה, ככה אי אפשר, ועכשיו נלחמת בכאבים עם כל הכוח בהחלטה ברורה שלא רק שלא רוצה את הקנביס הרפואי, שיעשה אותי לגמרי מסטולית אלא שאין יותר את התרופות הנרקוטיות האחרות ויהי מה, רק משככי כאבים 'רגילים'. (הייתי אצל מומחה, הוא פתח את המחשב ונבהל, שאל מה זה כל הרשימה הזו של התרופות שלך, שאלתי, אתה מכיר עוד משכך כאבים שלא נתנו לי???) אבל בעזרת השם, אני אלחם, ואתגבר. אז חשבתי, מה זו בעצם המלחמה לחיים? זה הצבת אתגר, ומיצוי כל הפוטנציאל הפנימי כדי להשיג את המטרה, וזה בעצם גם הכוח של ההיפנוט, מתוך הרפיה להביא את האדם להכיר את כוחותיו החבויים ולהשתמש בהם, לשנות התניות כדי לקבל כוחות להתגבר, כך שראיתי הרבה מהמשותף בדברים, המלחמה על החיים, זו בעצם היפנוזה עצמית, סחיטת היכולת הפנימית עד לטיפה האחרונה, זה לא קל, אבל בעזרת השם אצליח. אז זהו, החדות חזרה במלואה, לצד כל הבדיקות המקיפות צריכה לדעת שאם אין אני לי מי לי, לא לתת לכאבים הפיזיים להכניע אותי. להילחם, כמו שאני יודעת לעשות זאת, ורגילה לעשות זאת, בכל החזיתות. הבדיחה שאתה רואה אותי לעולם לא תנחש. שכבתי במיטה בלי יכולת לזוז מספר ימים, בלי ללכת לעבודה, לבסוף הגעתי לעבודה לפגישה, ישבנו כמה שעות, והלקוחות אומרים, וואו אנחנו נשארנו כבר בלי נשמה, אבל את נראה שזה אפילו לא מזיז לך, את מלאת כוחות וחיוניות, נו... זה בגלל שאת כל כך צעירה. (כמובן שטעו בהערכת גילי, וכנראה לא שמעו על אגרון!), גם זה טוב, זו ברכה שאני צריכה להודות עליה, זו מתנה משמים.

הי סנדיי, כואב לי לפעמים לקרוא את מה שאת כותבת. מצד אחד, פעילה , "נותנת פייט לחיים" ומצד שני, דווקא הפעלתנות הזו לוקחת ממך כוחות כה רבים ומזיקה לך מעולם לא לקחתי תרופות פסיכיאטריות, ומעולם לא הייתי בהיפנוזה אבל ההיגיון שלי אומר - שתרופה אמורה להועיל, וברגע שהיא הופכת אותך למסוממת ותלויה, אז משהו לא נכון וחסר.. לפעמים, לפעמים צריך לדעת גם לנוח. וגם, לפעמים, "להיות פעילה" זו סוג של תרופה, שמשמשת גם הסחת דעת - מדברים אחרים שאנחנו לא רוצים להרגיש או להתמודד איתם. בקיצור, אני חושבת שאת צריכה לנוח.

לנוח זה טוב כשעייפים, אבל יש לי בעיה בשלד של הגוף, לא באברים הפנימיים, לכן כל בדיקות הדם תמיד בסדר, אבל העצמות, מה שמחזיק את הגוף עשוי מסוג ב', אם אכנע, אהיה חצי משותקת מכאבים, כבר הייתי שם, ליות במטה לא עוזר, לכן ניסיתי לסמם את עצמי וזה היה נורא, עכשיו אני נלחמת בדרכים אחרות, פשוט מכריחה את עצמי לחיות עם הכאב כאילו הוא לא קיים, כאילו והוא חבר שלי, כאילו וכך זה צריך להיות, ולא משהו שצריך להפסיק את סדר היום שלי, אני דורשת מעצמי להתרגל לכאבים, ולא לראות בהם כמשהו שיעצור אותי אם הייתי יודעת שמנוחה תגרום להם ללכת, הייתי לוקחת ערמה של ספרים, ונחה, אבל זה לא עוזר כלום, להפך אולי דווקא הספורט יעזור יותר לכל אני רצה ומתהלכת, עד שכבר לא יכולה יותר ומתקפלת ואז עושה סטופ. נראה מה שיהיה. אני לא טיפוס של לנוח כן טיפוס של לנסוע, ואת זה אני עושה, אבל בעזרת השם זה יעבור, כבר הייתי ב'גלים' כאלו של כאבים נוראים, והם חלפו, זה כמו שמישהו הרביץ לי חזק חזק בחלק העליון של הכאב, ובחלק התחתון, כאבים שלפעמים לא נותנים להתישר, אבל כפי שאמרתי, אני אחיה עם זה, היום אחזור לברכה, אכריח את עצמי, נראה מה יהיה. תודה שחשבת עלי.

שלום לך sunday לא נראה לי שיצא לנו להכיר. מזמן מזמן כתבתי פה קצת. מאז נכנסת מידי פעם לקרוא. משהו בך מרתק אותי, גישתך ותפיסתך שונה מאד מאד משלי. אפילו הפוכה. יחד עם זאת משהו בזה מושך אותי. את נחווית אצלי כמו המטייל שרץ קדימה, שרוצה לראות עוד ולהספיק עוד וגם אם היום כבר נגמר ובתיכנון היה עוד שביל שתוכנן, לא יוותר ויתעקש לעשות גם אותו. ובמהלך יום הטיול, מתזז בין האחרונים והראשונים. חוזר אחורה כדי לדחוף קדימה את אלה שנגמר להם הכח. רציתי לשאול אותך, מה מניע אותך להילחם ככה על החיים? זו שאלה שאני לא מעיזה לשאול בקול בד"כ כי זה נשמע קצת לא נורמאלי, אבל מה גורם לך כ"כ לרצות לחיות, להצליח, לדחוף, להניע, להילחם?

הבחנה מדויקת בחלקה, אני נלחמת על החיים אבל לא נלחמת לחיות, וזה שני הבדלים גדולים. לא זוכרת שראיתי אותך את כנראה מהוותיקות. היו לי קשיים לא פשוטים בילדותי, ורק רציתי להתאבד, וניסיתי לעשות זאת כבר מגיל 8.5. אבל אצלי זה או או, או לא להיות או להלחם שהחיים יהיו טובים, מגיל אפס. אני תמיד אומרת מה שעושים צריכים לעשות הכי טוב. מקום שאני מרגישה שהגעתי ל DEAD END אז אני לא גבורה גדולה ואני רוצה להיפרד יפה מהחיים ומכולם אבל כל עוד אני יכולה, אני להילחם זה בא מחלקים טובים וחלקים לא טובים בי. חלקים לא טובים זה פרפקציוניזם מוגזם, שכל מה שאני עושה חייב להיות הכי טוב שאני יכולה לעשות, וזה לא טוב לפעמים אם כי זה דוחף קדימה. זה בא גם מחלקים טובים, חלקם שקבלתי במתנה מהאלוקים, כמו יכולות ורצון ויכולת לבצע דברים, הדבר שאני לא יכולה לסבול הוא ליפול לנטל, שיצטרכו לעשות בשבילי, להזדקק לעזרה, (וזה לא טוב בי), זה כנראה תוצאה של הילדות הקשה שלי, ששם הייתי צריכה להיות הכל בשביל עצמי, (כאשר הגעתי למצבים של חוסר לחם לאכול ובגד ללבוש וגג על הראש בצורה הכי פשוטה שאת יכולה לתאר לעצמך), ידעתי שכל העול עלי, ידעתי שאם אני לא אעשה לא יהיה מי שיעשה את זה, אז עשיתי את זה, וזה טבוע בדמי, אז גם היום כשהנתונים כל כך שונים, הילדה בפנים לא שוקטת, ולא יכולה לחשוב על חסר, הצטרכות,. זה גם נובע מכך שיש סביבי כמה וכמה שהם לא יכולים לדאוג לעצמם, והם מוטלים עלי, ואני עושה זאת, ומשתדלת בשמחה, אך מבקשת מאלוקים שיקח אותי אליו לפני שיביא אותי למצב כזה, אולי הראיה הקרובה אם אלו שלא יכולים לדאוג לעצמם ונצרכים לכוחות שלי, מחריפה את המאבק שלי, אם חיים, אז חיים עם עשייה. אגב, התיאור שלך על הטיול מדויק מאד, גם על ביקור בכל המקומות וגם על הדאגה לאחרים שילכו גם. למרות המושלמות שעוטפת היום את האישיות שלי, היא נובעת ונדחפת מכל מיני דברים שלאו דווקא מושלמים, ולפעמים קשים. ולפעמים אני נשחקת, ויודעת שאם אשחק, לא מוכנה להמשיך להיות כאן, לא מוכנה להיות נצרכת, רוצה להיות זו שנותנת, לא זו שמקבלת, החיים זרקו אותי לתוך המקום של חסר, כאשר החסר הכלכלי, היה הצד הקל והפשוט שקל לי לדבר עליו, לא רוצה לחזור לשם! החיים שלי מורכבים, עכשיו הם מלאי אקשן ומעניינים, העובדות שלי מתות לעבוד אצלי, לא רק בגלל היחס הטוב, אלא כי זה מעניין ונחמד, אבל לא נולדתי עם כפית של זהב, וגם היום החיים עם כל הוורדים יש גם קוצים. עכשיו אני נלחמת עם הכאבים, נראה מה יהיה, מקווה שאצליח. ספרי על עצמך

כתבתי לך אתמול ארוכות ולא נקלט ובכל זאת...סבבה לדחוף קדימה לנסות לפתור אתגרים להתקדם ...אבל מלחמה הורגת פוצעת מלחמה זה קרב זה שכול זה ריח של רקבון מלחמה זה שנאה זה דחפיים חייתיים מלחמה זה תחרות על כלום ...לעומת החיים ופתרון קשיים שזה זרימה ותקיעות ואהבה וחמלה וחברות ושנאה ועצב וכאב ושכול וחיים ופרחיים לפעמים נבולים ...בזרימה לפעמים נעצרים דוחפים ומתקדמים ולפעמים מבינים שאין מה לדחוף ועוברים נתיב....סנדי יקרה אל תלחמי תחיי טפלי בעצמך בגופך בנפשך באהבה את לא מכונה חסרת רגשות וחיות שמחליפים בה חלק ...שחררי את התקיעות של הגוף והנפש באהבה מנסיון זה הרבה יותר קל...כאב הגוף בא להגיד לנו משהו כאב הנפש גם כן..אנשים באים להגיד לנו משהו וכשאנחנו לא אוהבים אותם או נפגעים מהם זאת.תקיעות אז עוד יותר להבין למה מה המסר מה אני עוד לא למדתי ...באהבה וחיבוק איתך

השיר ההוא...כן הציפור לא עפה ...אבל בלי מסמרים ...עם המון אהבה ויחד ושיתוף והבנה זו של זו...בויתור. המסמרים ישנם זה ברור אבל הם הרבה פחות חשובים והם לא העיקר..יש בקשר הזה הרבה יותר ממסמרים . אודי זה מדהים אני מדמה את זה למסע על ההר הלכנו יחד השביל נהייה צר מלא קוצים ואבנים אני עייפתי היא דחפה וכשלא עזר קשרה את עצמה אלי ורצה קדימה קצת נחבתתי בסלעים צרחתי כעסתי השתוללתי החבל נשחק ...עצרנו שתיינו ובהבנה שככה זה לא נכון כל אחת ממשיכה בדרכה אבל החבל אודי החבל שם ותמיד יהיה רחוק יותר מנותק יותר מהעין אבל הקשר הזה תמיד יהיה לי בלב ...ולא יודעת למה אני גם יודעת שבמעגלי החיים אני והיא עוד ניפגש ...(לא ממקום של פנטזיה מן תחושה פנימית ברורה ,בדיוק כמו שידעתי שניגמר עוד לפני שאמרה ) אני אוהבת אותה כל כך ושמחה על הזכות שהייתה לי להכיר אשה כמוה