ימים ארוכים

הי אודי, אני מרגישה שהלכתי לאיבוד, הימים ארוכים ולמרות שאני עסוקה הריקנות גדולה ואני רק מחכה שהיום יגמר. אי השקט בפנים והמקלה שמלווה ללא הרף מעייפים אותי. אני מאוד זקוקה לו, למטפל, לנוכחות שלו, למילים שלו ונראה שזה הזמן היחידי שאני מחכה לו. קורה לא מעט שבדרך אליו הולכים לאיבוד כל הדברים שאני רוצה לומר ואני נאלמת בפגישה. אני פוחדת להכביד עליו, פוחדת שינטוש אותי ומשתדלת גם להתאפק ולא להביא את עצמת הרגשות והאינטנסיביות כל הזמן. אני מרגישה שאני צריכה לשמור גם עליו בתוך הקשר. הייתי רוצה לכתוב משהו אחר, בתחושה שלי אני כותבת עוד מאותו הדבר, אבל אני לא ממש מצליחה. הכל נשמע עגמומי וכבד כל כך. ככה הם חיי. אני מותשת. שירה

ימות החורף הם ימים אפורים אך קצרים! הקור לא עושה להרבה אנשים טוב, שמעתי שזה תלוי שיום הולדת, מי שנולד בחורף אוהבת אותו, מי שנולד אביב - קיץ מעדיף את השמש והחום. יש משהו בימים האלו שמכרבל אותנו, ואולי גם מזעיף פנים. האם חם לך מספיק במקום שאת נמצאת? בית חם עם מרק וקניידלאך ומוזיקה ברקע יכול לעשות המון שינויים

שירה יקרה, בדיוק כתבתי ששעות האור הולכות ומתארכות מהיום לחצי השנה הקרובה. בעיניי זה דבר מעודד. משפר מצבי דיכאון. נראה לי שכדאי שתספרי למטפל על החששות שלך ועל תחושתך שאת צריכה לשמור עליו. אם לא עשית זאת עדיין. ואולי לא ככה הם חייך, אלא ככה את מרגישה עכשיו. כשמרגישים כך, נראה שזה המאה אחוז, אבל כנראה שזה לא ממש כך, ולא תמיד תמיד. בוקר רך, סוריקטה