גוואלט....

אודי כתבת לי., "האמביוולנטיות שלך קשורה לאופן בו את חווה קשרים מהמקום הכי ראשוני, זה של מתן אמון בסיסי, וכמובן שזה בא לידי ביטוי גם בקשר עם המטפל." אבל אני בעיקר מרגישה שזה לא ,גם...,בא לידי ביטוי בקשר עם המטפל, אלא...,שהקשר איתו,בעייתי לי בפני עצמו,מעצם היותו טיפולי...,ככ חלקי,מוגבל,ומגמתי, ועלכן לא מאפשר לי להרגיש ולדעת באמת ,מה אמיתי,מציאותי, ומה "מניפולטיבי"...,לשם הטיפול וה"קשר"הטיפולי שהוא. כי הקשר איתו הרי לא באמת מציאותי.שזה לכשעצמו מאד קשה לי.והרי ללא תשלום,גם לא היה קשר, וגם אם היינו נפגשים במציאות אחרת,יתכן מאד שלא היה מעוניין בקשר איתי.כך ש...הקשר הזה,מותנה מראש.ועלכן למה להאמין ..וכשהכל ככ מגמתי בעצם.? ומרגישה,שזה...,יחד עם כל שאר הקושי ,להחשף,ולהסתפק בקיים ובמה שיש,ולעשות גם בעיקר "עבודה"..,ופחות לזעום ולכעוס,ולהשתבלל, וכו וכו וכו...,פשוט חונק אותי. ואני תקועה,והרבה לא מבינה,ונשארת בעמימות גדולה,וזה גם ככ מעיק עליי. ולא מצליחה לצאת מהמקום הזה, וכדי לאפשר לי כביכול..,את חיי. ובזה מרגישה דומה למימה..(לפחות בכל מה שנכתב לה). ככ מתסכל אותי המקום הזה,וזה מה יש.וגם...כל צעד קדימה,זה שניים אחורה.וזה גם תקוע. כשכבר לא באמת יודעת מה בשליטתי, מה לא, כשהרבה גם נאמר לי שלא בשליטתי, ואז..אם כך.., מה ,אם בכלל,ביכולתי לעשות או לשנות, כשככ במועקה וייאוש כללי מהכל.וזה כל הזמן נע ונד...,אבל כל הזמן חוזר,לאותה נקודה. ועלכן גם מייאש.כולל הרבה מאד חרדות וחששות מההמשך,מהלבד,מהחולי וכו וכו..... והכל תקוע.ולא יודעת במה להאחז כדי להביא את התקווה והאמונה שיכול להיות אחרת...,ואפשר לצאת מהכלא. מה? וכשזה המצב כל הזמן ? ואם גם... כנראה, מסתבר ,לא מצליחה ץץ,להפנים,להטמיע, להבין,שאלו חיי והם העיקר, ולעשות כבר מעשה. כשמהו בעצם???ואם הכל כל הזמן במעגליות מעיקה ומייאשת.כולל מכאובי הגוף הזה.שככ ככ מדכאים ביכולת גם לאפשר משהו אחר.מעגל בלתי נגמר.ולא ברור לי מה הפתרון כבר.ואחרי שנים........של "חיים".