כבד עלי העצב הזה..
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי לא יודעת כבר איך להסביר את עצמי. לא יודעת לזהות מתי אני בהתקדמות ומתי בנסיגה.. לא יודעת איזה בחירות הן אמיצות ומפתחות ואיזה הן פשוט הסוואה של עוד קצת התעללות בעצמי.... עצוב גם שאני מנסה לסמוך על המטפלת, ואנחנו לא זמן רב יחד, אולי חצי שנה, והיא מפגינה שהיא מאד יודעת, ואני מרגישה שהיא לא באמת מבינה.. לא קולטת את המורכבות, ממהרת מדי להיות בטוחה... אני חושבת על הכלבה הזאת, שכתבתי עליה לסאנדי, זאת שמכניסים אותה להריון פעם אחר פעם, לוקחים לה את הגורים מיד אחרי ההמלטה, מחברים אותה למכונות שלוקחות לה את החלב עד שהיא קורסת ואז שוחטים אותה ואוכלים אותה. עכשיו כל מי שהזדעזע שיחליף את המילה כלבה במילה פרה, ועכשיו זה נורמלי, נכון? עכשיו זה בסדר? אני לא מצליחה להכיל את כל ההתעללות הזאת שקורית סביבנו בכל מקום... מכירים במטריקס שאתה צריך לבחור גלולה כחולה או אדומה, ואח"כ אין דרך חזרה.. לא הייתי רוצה גם לחזור חזרה אבל אני גם לא רוצה להמשיך לחיות ככה כשיודעת על כל הזוועה...