אבל הקנאה לא עוברת...

שיר של רות נצר... הלוואי והיה שלי... כשהקנאה עוברת כשהקנאה עוברת, אני מתפיסת לחשוב שהשירים שלה באמת טובים. אבל הקנאה לא עוברת. ואי אפשר להבין למה כולם אומרים שהכתיבה שלה זה משהו. אני מנסה לכתוב פשוט כמוה כמו שהחיים, להניח דברים אחד ליד השני. אז מתברר שהם בכלל לא בנליים. דווקא כך הם נצלבים בזיכרון. אני מנסה לעשות הכל כדי שיחשבו שגם אני משהו. זה לא עוזר. אני סתם אחת שרוצה שהעולם ימחא לה כפיים, כאילו שאז אנצל

גלי שלנו, איזה שיר. להיות משמעותית. להיות משמעותית בחיים של מישהו אחר. יצור אחר, אדם אחר. להרגיש את זה. להאמין. הלוואי. את, בכל אופן, מצטיירת בעיניי ביחודיות מובהקת. בכלל, זה קצת מן פורום כזה, לא? עולם כזה? ולא סתם. אוהבת, סוריקטה