can you hear me major tom???

גם אצלי אבד הקשר עם מערכת הבקרה. גם אצלי אין כבר קרקע. זה מה שקורה כשלוקחים סיכונים! אמר המחנך בנזיפה, אמרתי לך לא להשתולל שם. והילד למד, לא להשתולל. לא לצחוק בקול רם. ובעיקר לא לקפוץ מעל הפופיק. יותר מדי זמן לא השתוללתי, ובזמן האחרון הילד הרע מגיח יותר מדי, הוא גורם לי לקלקל הכל. וכשהוא מגיע אני מרגישה מאד לבד ומאד לא מובנת. ואז אני עוד יותר כועסת ועוד יותר מקלקלת... כולם סביבי עושים תוכניות גדולות. גם אני רוצה, אבל אני לבד. קשה פי כמה לעשות תוכניות גדולות לבד. מצד שני, אם לא הייתי לבד, קשה פי כמה היה התפקוד שהיה נדרש ממני בשביל להחזיק מערכת כזאת של אנשים. Lose Lose כנראה.. אתמול הייתי בכלוב סוללה. הכלוב שבו מוחזקות תרנגולות שמטילות ביצים. גודל של כלוב כזה הוא כגודל דף מדפסת, a4, ובכל כלוב כזה יש, אתם לא תאמינו, 3-5 ולפעמים שמונה!! תרנגולות. אתם לא ראיתם דבר כזה. הן לא יכולות לזקוף את הראש, הן לא יכולות לפתוח את הכנפיים, הן דורכות אחת על השנייה, חתכו להן את המקורים בברזל מלובן כדי שלא יהרגו אחת את השנייה בתנאים האלה, אז במקום זה הן מתחככות בברזל הכלוב ופוצעות את עצמן. תרנגולת כזאת בטבע יכולה לחיות שמונה שנים, אבל בכלובי הסוללה, אחרי שנה או שנתיים, כשכמות הטלת הביצים שלה פוחתת מפזרים עליה גז רעיל וממיתים אותה. עם חיים כאלה אפשר לומר שעשו לה חסד. אמא שכולה שכל האפרוחים הזכרים שלה נכנסו לבלנדר ענקי ונגרסו למוות כמה שעות אחרי בקיעתם מהביצה. רק כי הם "תוצר לוואי" של התעשייה כי הם לא מטילים ביצים. כשמראים לילד אפרוח הוא רק רוצה לחבק אותו, איפה בדרך התקלקלנו שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות את זה להם? תסתכלו להם בעיניים ותגידו אם זה שווה את המחיר של החביתה לארוחת בוקר?