ועכשיו

אתה לא בא וההודעה של התוקפנות נמצאת פה למעלה צורחת

רוני יקרה, ראשית, מאז שסיפרת שיש לך כלבה מדהימה הצלחת להמיס את לבי, ומהמשבצת הזו לא פשוט להזיז אותי. ראי – למיטב הבנתי, בכל אחד מאתנו ישנם חלקים תוקפניים. כן, אפילו מאד. (גם בכלבים, אגב, אם גם בהם עסקינן) ואיכשהו נראה לי שהם תמיד מצליחים לבוא לידי ביטוי. גלוי או סמוי. אדרבא, יש מצב, שככל שמנסים להדחיק אותם, כך הם מנסים לפרוץ יותר. החוצה או פנימה, או שניהם. לעתים מקבלים ביטוי של מחלה גופנית ואפשרויות מאפשרויות מגוונות. בעיניי – חשוב להכיר ואולי גם להשתמש נכון בפילטרים. אספר כאן לכולם קצת על הפגישה האחרונה שלנו. של המטפל ושלי. הייתה זו מהפגישות שלא כיף בהן. ודווקא אלו, עפי"ר הן המלמדות יותר. ודיברנו, נחשי על מה, דיברנו (גם) על תוקפנות... וגם על בלבול בין טוב לרע. זה קצת מתקשר לי למשהו שלפעמים אני רואה, למשל, בפורום. הציפייה מאודי שכאן ועכשיו יאמר בדיוק את המילים המדויקות. יפיג מתח במילות קסם. ואודי, בהיותו אודי, בוחר במילים שלו. מתמקד, אני מניחה, בנושאים שתופסים את תשומת לבו. ואנחנו, אנחנו לפעמים שוכחים שהוא כאן כבר שש שנים, ולא תשובה אחת היא היא שתחולל פלאים, אלא הקשר שכבר נבנה. הרצף. ולא זו בלבד, אלא שיש גם טיפול ו/או חיים אחרים ברקע. ומדוע הזכרתי זאת – כי, ייתכן, שציפייה, דרישה כזאת מאודי / מטפל / מישהו – יש בה רמת מסוימת של תוקפנות. וגם – הייתי שואלת – האם כשאודי, לענייננו כאן, עייף או עסוק – האם נחליט לקחת יותר אחריות ולהחזיק את עצמנו יותר, או שנבחר להישען על החלקים החלשים, להתפרק ולבחור להפגין את זה. כששלחת את ברכת יום ההולדת לאודי – הצלחתי להתבלבל, עמך הסליחה. לא ידעתי מה ההקשרים, מהיכן. זה מה שקרה. במקביל, אודי גם בחר לפרסם, אז התבלבלתי עוד יותר... מסכימה איתך שעיקר התוקפנות היא שלנו מול עצמנו וזה שי הכי נורא... מאחורינו? האין זאת? שבוע חדש, אוהבת, כתבת לרוני, אבל, כמובן, שכתמיד, דבריי הם לעיני כולם. סוריקטה