הגיגים בהמשך לאווירה

הי כולם, ואני חושבת לי על עולמי הפרטי. הבועתי שלי. איך שאסור היה לי להראות כל אלמנט של היותי אישה, התפחותי כאישה. בבית, אצל אמא. זה הותקף ומאד. והנה, דווקא ילדה שלבשה תמיד שני זוגות מכנסיים ארוכים ושתי חולצות, גם בקיץ, כדי להסתיר, עברה מספר ניסיונות אונס, ניצול מיני של שנים. בתוך המשפחה. 35 השנים הראשונות שלי. הילדה זעקה שהיא מחפשת בית, ופיתתה ללא לדעת למקום אחר. תפקיד שהיה סוג של (וואי קשה לומר) זו** (צינזרתי בעצמי). רגשות האשם מוכרים כל כך. והטיפול, הטיפול לימדני אחריות. היום אני לא שם, בוקר, סוריקטה

שיכולתי לרגע להיות לידך לחבק. ראיתי שכתבת שקשה שקצת דאון שהכתיבה אספה תודה שחשבת עלי שם בדרך הייתי צריכה את זה כל כך עכשיו. וכן לא כתבתי על השנים ששיחקתי תפקיד בלי לדעת עוד כמה שנים לא מועטות שאני מתוכי הבאתי את עצמי לפינות מגעילות וחשוכות ולא מעולם לא לבשתי חשוף אני גם לא אטרקטיבית להפך מנסה הכי לא להראות אישה ...עצוב סוריקיטה זה רגע כזה שהכי מחוברת אלייך ממש בנימים הכי דקים מחבקת .

למה כך תקראי לעצמך, אם מדובר באונס, הטרדה וכו'.... למה תקחי על עצמך אשם לא קיים?

כמה כאב וכמה פוגע... וכמה כוחות יש בך שהצלחת להגיע ולהיות במקום אחר. חיבוק חם לסופ"ש...