פגישה קשה!.................

קשה להגיד מה היה, כי בעיקר לא היה. אני כבר לא יודעת לפעמים... מה טוב, מה נכון עבורי, מה אני רוצה ממני וממנה בטיפול. יש את העניין שקשה לי לדבר, אני מתכסה וכו'. אצל המטפלת הקודמת היא יחסית זרמה איתי על זה, בטיפול הנוכחי פחות. מריגשה שהיא לא רוצה שאהיה ככה ולכן אולי גם אני לא רוצה. היום הרגשתי מותקפת מצידה. רק התיישבתי והיא שאלה איך היה החופש. עניתי בשתי מילים אולי. והמשיכה, איך היה המז"א, איך היה עם החברה. גם שלחתי לה הודעה השבוע שמתגעגעת וחסרה לי הקבוצה. אז גם על זה שאלה. ואני רק רציתי שקט. והיו דברים שחשבתי עליהם שרציתי לומר, שרציתי לספר ופשוט לא יכולתי כלום. אחרי כמה דקות אמרתי לה שמרגיש לי מהר מדי. לא זוכרת כבר מה היה, אבל אני כעסתי, לא הצלחתי כבר כלום, גם לא יודעת מה רציתי ממנה. היא הביאה לי את הדפים שלמדו בקבוצה והניחה אותם לפניי על השולחן אבל כבר לא הייתי מסוגלת כלום. היא חושבת שהשתיקה, ההתכסות וכל מה שקורה בחדר זו המנעות ולא מטיב עימי, אני כבר לא יודעת. היא אמרה לי משו כמו אולי את צריכה לתלות את המעיל להניח את הכרית על הרגליים ופשוט לדבר. קל לה להיגד את זה. היא הוספיה שהיא אורמת את זה כי היא יודעת שאני יכולה, לעתים משווה לקבוצה. נכון ששם כנראה יותר קל לי לדבר, אפילו מספרת דברים על עצמי, אבל כשאמרה את זה רציתי לצעוק עליה- שמה היא מבינה והלוואי והיה ככ קל. ובחרתי בשתיקה. היא אורמת שרוצה לעזןר לי לדבר כי אחכ היא יודעת שאני מאוכזבת ונוצר מצב ששולחת הודועת או מדברות כי בעצם לא הצלחתי להוציא את מה שרציתי. חלקית זה כנראה נכון. אפשר לומר שהיום הייתה בעיקר שתיקה, אבל גם כעס שלי, בכי וצעקות. טוב, כרגיל בעצם. לא מצליחה לדמיין אותי אחרת שם. מניחה שמשו חסום וחוסם אותי. זו לא היא, זה היה ככה גם בטיפול הקודם. לכתוב יכולה הכל, בקבוצה יהיה לי יותר קל לספר את אותו הדבר מאשר אצלה, כמובן עד גבול מסוים. מרגישה ב- ללא מוצא.

מאוד מאוד מבינה . יש לי חלקים שיכולים רק בכתיבה כי בדיבור מה שיוצא זה צעקה ..צעקה של כאב שמתחפשת לכעס ...לאט יקרה תיכתבי ותקריאי לה ואז תצליחי גם לדבר את הכתיבה זה תהליך אבל את קטן עלייך :)את חזקה וחכמה ועושה כל כך הרבה . מאמינה בך כבר הוכחת שאת יכולה ...איתך חיבוק לסופ"ש

מקווה שאכן אצליח. לפעמים גם אין לי כוח לכתוב. הכל נמצא בראש אבל לא מצליח לצאת. ותודה על החיבוק(:

חנה יקרה, פגישות קשות מעלות מחשבות רבות, איתן ניתן להמשיך בפגישה העוקבת, שאולי גם לשם כך היא קיימת. מהיכרות איתך, תחושת האין מוצא היא זמנית ואף חולפת כעבור זמן לא ארוך במיוחד. עד העונג הבא :-) שלך, סוריקטה

את צודקת, אבל כל פגישה (אם אדייק, אז חלק מהפגישות ולא באמת כולן) מסתיימת בתחושת החמצה... וכאילו מרגישה הצטברות של דברים בתוכי שרוצים לצאת ולא מצליחים.