אשמה

היא מנת חלקנו, נפגעות תקיפה מינית ואונס. קשה מאוד להתנקות מתחושת האשמה. אם קרה לנו דבר נורא כל כך זה ודאי כי מגיע לנו, אחרת איך נוכל להמשיך לשרוד בעולם הזה. בילדה בת השמונה עליה סיפרת סנדיי, כבר נזרעו זרעי האשמה והיא רק בת שמונה, יש לה שיער יפה ומכנסיים קצרים של ילדה בת שמונה. כבעלת תפקיד ויושבת משרד אני מתלבשת בצורה מכובדת, הבגדים מסתירים את הגוף הפצוע שמסתיר את נפשי הפצועה. יש לי שתי בנות מתבגרות שבקיץ לובשות מכנסיים קצרים, לפעמים קצרצרים וגם קרועים. אני אוהבת לראות את בנות גילן, את בריאות הנעורים, את אהבתן לגופן בין אם הוא מלא יותר או פחות, אני אוהבת לראות את שיערן הפזור, אני אוהבת את החופש שלהן. הטריגר שמעוררות המסכות הללו הוא לכן מובן מאליו והופך את המרחב הזה לקשה ואולי לא בטוח. אני חיה בתחושת אשמה תמידית על מה שקרה לי. אולי לא התנגדתי מספיק, אולי לא צעקתי מספיק חזק. וגם אני חושבת שאף שהייתי טהורה ותמימה נראה שלא בייתי מספיק לבת מלך. אביב, יקרה, אני מזדהה עם כל מילה שלך, את חשובה לפורום ולי עד מאוד. בבקשה אל תלכי...

אני חושבת, שירה, שלא אשמנו, וזו הרגשה כל-כך חזקה וטבועה עמוק, שגם אם יאמרו, אולי לא נשתכנע מספיק, ובכל זאת, לא אשמנו בהיות אנשים מסוימים לא בריאים בנפשם, חולים אפילו, וגם, כנראה, אין ביכולתנו, או בכל התנהגות שלנו כדי לרפאם. אבל, ככל שאני מצליחה להבין, במה שקשור לנו עצמנו, יש לנו יותר שליטה, בדרך כלל. יום נעים, סוריקטה