יש נישות בחיים שאני מרגישה פשוט סתומה

ויכול להיות, אודי, שלא תעלה את הפוסט הזה, כי הוא לא יתאים לכללים הזהירים העכשויים. אבל אולי כן תעלה, ואולי אקבל הסבר על מה שקרה כאן. אני ראיתי מהמבט הסתום שלי נשים פגועות ופגועות קשה שלא באשמתן, נשים שהרסו להן את החיים, ואם לא כח הרצון החזק שלהן הן היו נשארות מרוסקות לעד. הנשים האלה היו במבט הסתום שלי בצד אחד. מולם היה קול מתקיף ומאשים. בהרגשה הסתומה שלי ראיתי התנשאות, ראיתי קהות חושים, ראיתי חוסר רגישות, לא ראיתי נסיון לראות אותן כמות שהן, וממש לא לשמוע אותן. לא ראיתי שום חרך של ספק, של שמא. הכל נחרץ חותך כתער. חותך וכואב. נחנקתי מכאב עבורן, עבור הנשים הגיבורות הגדולות מהחיים. אולי יותר ממה שראיתי - לא ראיתי. השיח פה תמיד כל כך יפה, מכבד, אוהב, עוטף, תומך. מנסה להבין, לא מכתיב כלום על אף אחד. מנסה כל כך לעזור במקסימום הזהירות האפשרי. מאיר נקודות שהחברה לא יכלה למצוא לבד, אבל הכל בזהירות, בכבוד, כהצעה. הרבה יש לי ללמוד, והרבה למדתי מרוח השיח שכאן בין החברות, גם בלי להתייחס לתוכן. אז מה דיני: להיקרא סתומה? להיחסם? להיות זאת שמונעת שיח פתוח שבו מותר להגיד הכל הכל גם אם הדברים יכאיבו מאד לחברות כאן? מרגישה סתומה טוטלית. אולי בכלל לא הבנתי את מה שהתרחש מולי.