טעם

הי אודי, בגילי הלא צעיר, היכן שהוא באמצע, אחרי חיים של עשיה ומשפחה וילודה ועוד ועוד פתאום הכל נעצר ואני לא מבינה מה ולמה להמשיך. זה נשמע קצת כמו לבטים של גיל ההתבגרות. לכאורה יש הכל אבל בעצם אין כלום חוץ מכאב זכרונות קשים וחוסר כוחות להמשיך. אני מנסה לומר לעצמי שמה שקרה נגמר כבר מזמן, שעכשיו אני גדולה ועצמאית ובשליטה. אבל משהו מסרב להמשיך. משהו לא מצליח לראות ולהרגיש את היש, את המשמעות שבדברים הקטנים של היומיום, את ההנאות מהדברים הקטנים, מהילדים, מהעבודה, מהטבע, מהמוזיקה והאומנות. הכל הפך תפל וחסר כל טעם. שבוע טוב, שירה

כשאנו צעירים יש לנו שאיפות, רוצים לכבוש את העולם כשאנו מתבגרים וכבשנו הרבה מהשאיפות זה משאיר לנו איזה VOID, למה נשאף עכשיו, הרי השגנו את מה שרצינו? אני חושבת שזה לא גיל ההתבגרות אלא להפך, דווקא שאנו מגיעים לגיל שאנו צריכים להתחיל להנות מכל מה שהשקענו, מבלי שיהיה לו עוד אוורסט לכבוש אנו מרגישים שאין למה לשאוף, הכל כאילו חוזר על עצמו, לשעתי זה רק מוכיח שהשגת הרבה בחיים

הי שירה שירה, אני מציעה לחשוב, אבל באמת, היכן את שימושית, היכן את משמעותית עבור נפשות אחרות. למשל, הבנות היפיפיות שלך, שניתנה להן חירות גם בזכותך. אולי לך יש תפקיד חשוב בשמירתה באופן המיטבי עבורן? בוקר, סוריקטה

ואולי זה רק תקופה כזאת מן דרך לכאוב את האין את הפגיעה כל מה שלא איפשרת לו מקום אז ..כשהעדפת להדחיק לא לזכור ולרוץ במרוץ כמו כולם במרוץ של העשיה ..כל דבר בקיצון אחד קודם הופך לקיצון השני ואז אם מאפשרים מתמתן והופך מאוזן ...תרשי לעצמך להרגיש את הכאב באמת אז הוא לא יצטרך להיות בקיצון ---אומרת את זה גם לעצמי וממשיכה להאבק בו .:) ושירה כשתימצא לך הדרך למדי אותה בבקשה

למדני אלוהי מילים: לאה גולדברג למדני אלוהי ברך והתפלל על סוד עלה קמל על נוגה פרי בשל על החירות הזאת לנשום לחוש לראות לדעת לייחל להיכשל למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל לבל יהי יומי עליי כתמול שלשום לבל יהי עליי יומי הרגל

אבל זה בדיוק מה שרציתי להוסיף רק באין מחשב ויתרתי ...פשוט מתבקש בכלל בימים אלו בפורום ...תודה לך וברוכה הבאה