אודי וכולן

הי אודי, הקיום שלי אכן אפור, תפל ובלתי נסבל, אך אינו פאסיבי. למעט פסק הזמן האשפוזי, כמעט שאיני מוותרת על קיום אקטיבי... אפור, תפל או מיותר, כפי שאני חווה אותו. סוריקטה, סנדי, אביב ופרסונה, תודה על תגובותיכן, שבכל אחת מצאתי משהו, הסבר, פשר, אפשרות. ולשיר היפה עד כאב, למדני אלוהי... בדיוק בנקודה בה אבד הטעם... ללמוד להתבונן, פשוט להתבונן. הלוואי ויכולתי, הלוואי שאוכל.

הי שירה נפלאה, את יודעת, לרגע העלתי במוחי את הרעיון שאולי זו דרכך לחיות, מבלי לדעת ולהרגיש, אולי כהגנה מפני כוחות פנימיים שיהרסו לך, אלו המביטים בצרות עין על הנאתך. זאת השערה מתוך המוכר לי בעולמי. עצוב שקולות כאלה משיגים שליטה כבירה כזאת. עצוב. וכל הכבוד לך. דעי, בעיניי את מצליחה הרבה מכפי שאני. שלך, סוריקטה

יקרה שאת, כל כך מיטיבה לתאר במילים... תודה על המילים שלך שעוזרות לי לחשוב גם אחרת. תודה שאת.