ללא כותרת

יש שיר של גבריאל פרייל שנקרא אולי מוות. אפס ריח אורנים וכמיהות הצבעים גוססים ברחובות בתמונות העיר מתנכרת אהבה נמחית עימות חסר משמעות בין אור לצל אף אחד לא מתקשר אלי מתמעטים חוטי התקשורת אולי כך מתחיל המוות לספר משהו על קיומו... סליחה אם טעיתי במילים. אני כותבת מהזיכרון ולא היו לי כוחות לשלוף את הספר בשביל לדייק למקור. כמה עצב אפשר לבלוע? (חייבת להזכיר שבמקור הציטוט הוא כמה רוע אפשר לבלוע ומתייחס לפיטום אווזים שבו דוחסים לקיבה של האווזים דייסה במשקל שליש ממשקל גופם מדי יום! כמה רוע יש בעולם הזה...) וחזרה לעיסוק הטפל בעצמי.. המטפלת לא מבינה אותי. כתבתי על זה בתגובה לאביב. וזה שובר אותי. מישהי אחרת יקרה ומשמעותית בחיי כועסת עלי. בהתחלה היא לקחה ממני פסק זמן שזה היה מעליב ומשפיל, אחרי זה היא חזרה במטח של האשמות, וכשניסיתי לשים רגע בצד את העלבון שלי והכעס שלי, ולנסות לשמוע מה היא אומרת ולהגיב, היא שוב חזרה להתעלם. ומי שמכיר אותי יודע שאם רוצים לפגוע בי אבל ממש חזק, ולשבור את רוחי, כל מה שצריך זה להתעלם ממני. אני יוצאת ממקום העבודה וישר מתחילות לזלוג הדמעות, ואנשים שהם סוג של לקוחות רואים אותי ככה. המטפלת אומרת שאני פוגעת בחלקה הטובה היחידה שהצלחתי ליצור- מקום העבודה. בתוך הסיוט הזה למטפלת אפילו אין שעה פנויה להוסיף לי כדי להקל. אני לא מבינה את זה? היא עובדת בקליניקה במשרה מלאה? בטוח שלא.. אז איך היא לא יכולה מתישהו בערב לקפוץ לעוד שעה כדי לפגוש אותי? אני כבר לא יודעת, מה בריא ומה חולה, אני הולכת הרבה לרופאים ואני לא יודעת אם אני מנסה לרפא את עצמי או אם אני יוצרת מחלות ומתאהבת בהן בסגנון מינכהאוזני. כ"כ בא לי לחזור לקומפרטבלי נאמ. לטשטש הכל, באלכוהול, בכדורי שינה. בפייסבוק בזמן האחרון הכל נחווה לי כטריגר ואני מבלה את זמני שם בלעשות הייד לעוד ועוד אזורים, עד שאוכל לעצום לגמרי את העיניים. אתם יודעים, יש לי גילוי די אינטימי לגלות לכם, המטפלת שאני אצלה עכשיו, אנחנו יחד רק כמה חודשים, וכשהתקשרתי אליה במקור היא לא יכלה לקבל אותי והפנתה לעמיתה. אני נפגשתי עם העמיתה שנתנה פרוגנוזה קשה.. כזאת שמדברת על אישפוז וכזאת שרואה אותי מאד מאד חולה ולא מאמינה שיכול להשתפר, והיא גם לא הסכימה לקבל אותי. ואז חזרתי למקורית, שבסוף הסכימה לקבל אותי ושגישתה היא ממש 180 מעלות משל ההיא. עכשיו היא חושבת שאני יכולה להשיג הכל ולהיות בריאה לגמרי. ואני שואלת את עצמי אצל מי מהמטפלות עדיף היה לי להיות? על פניו אפשר היה לומר שברור שאצל האופטימית שמחזיקה את התקווה. אבל מה אם זאת תקוות שווא, מה אם היא שולחת אותי למרוץ אחרי הזנב של עצמי, לשנים נוספות של מאמצים וניסיונות להתקדם, שבסופם יתברר שאני באותה הנקודה? שהפרוגנוזה של השנייה היתה מדויקת ושהחולי גדול מדי... אני פשוט מותשת מהחיים האלה...

אין חולי גדול מידי תמיד אבל תמיד אפשר לשפר ...כמובן שבהתאם למציאות הקיימת אבל כל חצי פסיעה קדימה זאת התקדמות...תסמכי על מי שמחזיק תקווה שם בטוח אפשר להתקדם ...חיבוק

שאלות גדולות.. כבר לא יודעת כלום... חיבוק גדול!

הי גלי גלי, חיפשתי את השירים ברשת, ומצאתי חלק ממילותיהם, וגם שירים נוספים ומידע על המשורר. חוויית בדידות... גלי, את יודעת, עשיתי לי סופשבוע של טופו ואגוזים מתוך מחשבה עלייך. בטיפול יש הימור, אפשר לעזור לו, כנראה. ההרס מגביר מקום, אוי... נקווה שיתכווץ? שלך, סוריקטה