אודי...געגוע

אדי,אתה פעם ישבתה בבית קברות ליד אבן של אדם אהוב וניסיתה להנות מהגעגוע...אתה יודעה...לפעמים געגוע שלנו הוא יותר קשה כי אין זכרונות טובים מהקשר עם אותו אחד כאשר הוא עוד היה חי.יש בזכרונות האלו מין נחמה חמה יחד עם העצב והכאב...ולנו ליד האבן שתחתיו קבורים חלומות ילדות אין אפילו את הזכרונות האלו...אתה יודעה,לפעמים זה געגוע שמזכיר געגוע לאדם אהוב שנעלם.לא יודעים איפה הוא ואפילו שכבר כמעט בטוחים שהוא אינו חי עדיין נשארת תקווה...כאב של אובדן מכהה עם הזמן.גלים של כאב נהים נמוחים יותר ובאים פחות.אתה לומד לא להלחם איתם.להוריד את הראש עד שיעבור...אתה לומד לחשוב על המטפל ולעטוף את הפצעים בחום בחמלה גם כאשר הוא לא נמצא לידך פיזית...לפעמים הולך יותר טוב,לפעמים פחות או בכלל לא...אבל להנות?..הייתי אומרת שכדאי לחפש דרכים לשרוד אותו ולהמשיך להרגיש בפנים חום גם בין הפגישות.אולי תמונה או חפץ מעבר?דובי שבזמן הפגישה הולך לברכיים של מטפל ואחר כך חוזר אליך שתוכלי לחבק אותו כשקשה פתאום ועצוב?לא יודעת...גם כשאני מצליחה לעטוף אצ עצמי באהבה של המטפלת שלי כאשר הגעגוע שוטף אותי בכאב...זה כמו להצליח להרגיש פחות לבד בבית הקברות שלה...זה כמו להרגיש תחבושת מקלה על פצע שורף...זה רחוק מהנאה...זה תמיד כאב על מה שהלך ולא חזור לעולם לצד געגוע לאדם יקר ואהוב שתפגשי עוד שבוע.זה הרבה מעבר לגעגוע למטפל כפי שהוא... עצוב לי היום. רוצה חיבוק,נשקה וסיפר לפני שינה... חלום