הכי לא מתאים

לשבת עכשיו ולחשוב על מה היה בטרם היו המילים. אפילו אירועים דרמטיים יחסית, יחסית ידועים, הם זכרונות שהם לא שלי, אמא שלי אם כבר ספרה או דברה עלי ספרה את מה שהיה לה נוח לה לספר, מה שלא נוח לה היא מעלימה גם היום , את הסיפורים שלה בתור ילדה לא רציתי לשמוע, היא הוציאה אותי כפוית טובה, מכבידה ואשמה למרות שהייתי בת חצי שנה בערך כשקרו אותם מקרים, אחותי הבכורה ששנאה תהומית שוררת בינה ובין אמא מאז ומעולם שהייתה בעצמה ילדה קטנה קצת השלימה את התמונה בדרכה אחרי שנים רבות כשהעזתי לשאול, לא שפחדתי ממה שאשמע אלא שהעזתי כאילו לחשוב את עצמי (כי מי אני בכלל?) ולשאול וגם אז הרגשתי מטופשת ומנופחת, האחות האחרת האמצעית זאת שאמא קצת יותר סבלה מזדהה מאוד עם אמא מצד מסוים . לתחושתי אותה אחות מנסה קצת לגמד את הדברים, כי תמיד היא רוצה להיות הילדה הקטנה הטובה של אמא ואנחנו כבר נשים מבוגרות... או כדי שאני לא אצא יותר מסכנה ואומללה ממנה (והנה למרות זאת היא מצליחה בחיים יותר ממני, לדעתי היא לא) כאילו שיש תחרות, אין תחרות, כולנו סבלנו מאותה אם מאוד בעייתית מוטרפת מטורפת אלימה מלאת שנאה ומרירות, למרות שאת האחות השניה היא באמת קצת פחות שנאה כשהיינו ילדות קטנות (אולי אספר לכם פעם למה ) . ויש את הצלקות הארוכות על העור, שמעידות שקרה משהו שהצריך ניתוחים ותפרים, מה שקרה הוא שנפלתי או הופלתי מהידיים כנראה פעמיים או לפחות פעמיים שעליהן סופר לי מתוך רשלנות, לא בכוונה. אני כמובן לא יכולה לזכור, אם כי כשהייתי ילדה קטנה הייתה לי הרגשה שנפלתי על הראש ולא על הרגליים שהראש שלי נמחץ איכשהו, הייתה לי מן תאוריה כזו כשהייתי ממש קטנטנה שאולי אבא, שהיה אדם מאוד מפוזר התיישב לי על הראש. מצד אחד אני לא יכולה לסבול ממשהו שאני לא זוכרת אותו. מצד שני באמת הגוף שלי הוא משהו בלתי נסבל עבורי, מגעיל מאוד נוטה להתפרקות ואפילו הרקבות ממש מגיל קטן מאוד זו החוויה, וגם אחרי כל כך הרבה שנים אני עדין לא זהירה וכל הזמן נתקלת נופלת נחתכת נכווית שברתי כמה פעמים את הידיים את אצבעות הרגליים וכו' בכל מקום יש לי צלקות, אולי אני לא זהירה פשוט כי אני כל הזמן מרחפת?. אז מעכשיו אני אפסיק לרחף הנה אני נוחתת נחיתה רכה מאוד והופכת להיות אדם מעשי ומצליח בחיים (אפילו יותר מאחותי, ומה שהיה היה וזה באמת לא חשוב ולא רלוונטי ). שבת שלום לכולם ותודה על ההקשבה. (וסליחה על החפרנןת)

תודה שחלקת איתנו . יודעת שזה לא פשוט לשתף להיות נוכחת בכאב ..איתךו ולא יודעת אם ראית שעניתי לך שם תודה על השיר מקסים ...

הי פרסונה, חשבתי לי - כמה קשה להיפרד מאמא רעה. כמה לא קל. הייתי מעלה השערה שהתאונות שקרו לך, קרו מתוך איזה חיבור הרסני ובלתי נפרד לאמא, בעיתויים בהם קרו. מקשיבה לך, ואיחולי הצלחה רבים, שלך, סוריקטה