תכף מנוחת אמצע השבוע

ואני מדוכאת עד מאד. המטפלת רוצה לקדם התקדמות ולא רגרסיה ולכן כנראה מעירה לי כשאני יושבת מכווצת.. או כשאני רועדת בגוף.. היא גם חוששת שאני עושה את זה במקומות אחרים ושזה פוגע בי.. אני מבהירה לה שלא. שבד"כ מתאמצת לא לבטא, ועכשיו היא גם רוצה שאצלה אתאמץ. יש הרבה מחשבות על דרכים להתקדם קצת, ולמרות זאת/בגלל זאת, רצון עז לחדול. ויש כרגיל קנאה שלא יודעת גבול. הסתכלתי היום על יצירות אמנות שלי מהעבר (נשמע גרנדיוזי לכנותן ככה), וראיתי דברים שהיו מעניינים בעיני. ואז כשיצרתי אני חושבת שהכל הרגיש לי לא מוצלח. נראה לי שזה אחד מקשיי חיי, העניין של נקודות המבט.. שאני מסתכלת אחורה וחושבת שלא היה רע שם בדיעבד, אבל בפועל כשאני שם תמיד מרגישה שרע. נמאס לי. גדול עלי. מייאש מדי. משתדלת נורא לא להגרר להתמכרויות מזיקות.. כואבת את הלבד ואת המקום הנוכחי שלי בחיי...