לעזאזל כבר עם העצב הזה

אני שונאת את החיים ושונאת את העולם ולא יודעת מה עוד כבר לנסות, מרגיש לי שניסיתי הכל. אני מרגישה כל הזמן בדיכאון והיא אומרת לי שלדעתה אני לא בדיכאון שזו השפה שלי.. כרגיל אני מלבה את הכאב בהתפלשות בקנאה בוצית וטובענית.. היא מנסה לעודד מילים כמו בגרות ועצמאות אבל לי הניסיונות שלה רק גורמים להרגיש לבד. נכון שלא יפה שהיא אמרה לי שאני חצופה? איך אני מוציאה ממטפלים תגובות קשות כאלו? איך כולם מצליחים לנהל את החיים של עצמם ולקדם אותם ורק אני נשארת תקועה במקום.. או מתקדמת לאחור... בספר שאני קוראת מישהו הכניס אוטו למוסך, חשב שרק צריך להחליף בורג, בסוף עשו טיפול שכדי לממן אותו הוא צריך למכור את נשמתו למוסך.. קצת מתחברת וקצת מרגישה שעוד הייתי מוכנה לשלם לו היתה מוסכניקית נעימה שמציעה לתקן, אבל היא רק מקשה, לא מוכנה להענות לאף בקשה שלי.. נורא נורא שלמה עם עצמה, היא אף פעם לא טועה, כל החלטה שקיבלה בדיעבד היתה מאד נכונה.. מרגיש לי מזוכיסטי כבר.. מותשת נורא... וצריכה לא להיות כ"כ לבד :((( גלי

לא יודעת לענות לך כי לא באמת מכירה אותך אותה את הסיטואציה..מבינה את ההתנגדות מבינה את התחושה שהאיכס לא ניגמר...הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הייתי בלי..אם היית אומרת איזה יופי כייף לי אין לי דכאון איך היית מרגישה ...לפעמים זאת תחושה שרק דרך הכאב והחולי יראו אותנו זה לאא ...חיבוק

הי ילדה טובה, מקווה שתרשי לי לקרוא לך ילדה, גם היות שאני מבוגרת, וגם, כי אני עצמי אוהבת שקוראים לי ילדה, עד היום. וזה אפילו קורה. את נשמעת, בעיניי, יותר כועסת מעצובה. בדיכאון יש עצב. הזעם, כמו שאני נוטה להבין, קשור יותר ל'שגעון'. כך המטפל שלי היה אומר. אי לכך, המעבר למצב של דיכאון הוא שיפור. יש כאן הימור. ולא קל. אבל יש סיכוי. וגם המטפל שלי עימת אותי עם מציאות מכאיבה ומילים שנשמעו לי מאד מאד קשות. כמה קשה, אך סייע לי להתבונן באמת על עצמי מבחוץ. זה יכול לקרות גלי, זה לוקח זמן, לפעמים כמה שנים. הזעם מתיש, גובה אנרגיות רבות. שלך, סוריקטה

הגבתי לך קודם אני בטוחה בזה ...בכל מקרה עוד חיבוק לא הרג אף אחד ... למקרה שיעלה השני ... מצטערת שקשה תנסי בכל זאת קצת להרפות ולשחרר..

בהחלט לא הרג אפאחד עוד חיבוק! את יודעת, מצד אחד אני מכירה את זה שהאידיאל זה שלא אתמוטט ואראה שאנשים נשארים איתי גם כשזה לא סוף העולם. מצד שני, יש את הרופא שמלווה את הקשיים הנפשיים שלי כבר שנים, אנחנו נפגשים אחת למספר חודשים. כשאני מגיעה שבורה מרוסקת היסטרית הוא מאד נוכח רגשית איתי. הוא לא יודע אבל אני מאד אוהבת אותו ומאד זקוקה לו רגשית, למרות שהוא דמות שנוכחת במציאות בתדירות נמוכה בחיי. והשבוע הגעתי אליו די אסופה, והוא היה מאד טכני איתי, ולא נתן את המענה הרגשי שהייתי זקוקה לו ואפילו שילח אותי לדרכי לפני תום הזמן. אז מה אני יכולה ללמוד מזה?? מרגיש שאם אני רוצה החזקה צמודה כמו שאני רוצה ומרגישה שצריכה, אני חייבת להיות כמה שיותר חולה... לא? מקווה שאני לא חופרת יותר מדי.. שבת נעימה וחיבוק או שניים בחזרה! :) גלי