נטושה

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

14/04/2016 | 22:54 | מאת: שירה

אודי מרגישה מפורקת, חבוטה. כל השבוע הזה הזדחל וסוף השבוע שוב מאיים. לא כעסתי רק התכנסתי בעצמי עוד ועוד ושתקתי את כל הדקות הארוכות והשיממון העצום. אני פוחדת לחזור אליו אחרי שהתרגלתי בלעדיו ואולי זה הזמן לעזוב, להמנע מהסערות שמביא הטיפול ולשכוח אותו ואת הכל. את הכאב שמקורו בזרות, במרחק העצום בין היכולת שלי להתמסר לנקודת המבט המצמצמת של הצד שמנגד. אני צריכה לקבל את הכאב הזה משום שאינו יכול להפתר. אני - בקצות עצבים חשופים, מנגד - זוית צרה שרואה רק את צילו של הכאב. הכל נראה לי בלתי אפשרי. מיאש כל כך.

לקריאה נוספת והעמקה

הי שירה, הדברים ששמתי בכותרת (מתוך הודעתך שלך) מבטאי היטב את התחושה המרכזית שעולה מדברייך. זה נשמע מייאש ובלתי אפשרי עד כאב. ואני מקווה שתצליחי להביא את זה לטיפול. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית