אובדן

תודה אודי על תשובתך הרכה. רציתי לספר שלפני כמה שנים נפטר לי קרוב מדרגה ראשונה, צעיר בשנים, ובאופן די טרגי. אני זוכרת שהתעצבנתי וכעסתי על אמירות של מנחמים שאמרו לי שעם הזמן יהיה לי יותר קל כי שוכחים. כעסתי כי לא רציתי לשכוח אותו. זה היה נשמע אבסורדי, כאילו הם אומרים שהחיים איתו ובלעדיו זה אותו דבר, רק שכעת, כשהכל טרי - זה כואב. מספיק שאיבדתי אותו לא רציתי לאבד אותו עוד יותר. לא הבנתי איך הם אומרים לי כזה דבר וחושבים שבכך ינחמו אותי. הרי אני כואבת על אובדן והם אומרים לי שאת הולכת לאבד אותו עוד יותר. בעיקרון הם צדקו, אבל אולי לא מתאים להגיד את זה בזמן שהאבל טרי כל כך? יש כאלה שאמירה כזאת מרגיעה אותם? ואני בפירוש לא רוצה לאבד (גם) את המטפל שלי. אני מסכימה איתך שזמן מרפא. אולי אם היית אומר לי את זה כשהניתוק היה טרי - הייתי אוטמת את אזני וצורחת. אבל בשלב הזה, שנה וחצי אחרי..... אני צריכה לחשוב על העניין. לפחות עכשיו אני מסוגלת להפעיל גם את השכל ולא להיכנע לרגשות המטריפים. אני רוצה לאחוז בו ולא לשמוט ולא לאפשר. אני לא רוצה לאבד. לא רוצה. לא רוצה. כלום לא יעזור כי הוא לא נמצא, אבל לפחות שלא אאבד אותו אצלי. אני לא אתן לו ללכת. אני לא מסכימה. אני צריכה אותו.