איך יודעים מתי לשנות סוג טיפול?

שלום וברכה איך יודעים מתי צריך טיפול CBT? אני מטופל כבר מספר שנים לסירוגין בטיפול דינאמי (אצל מס' מטפלים) בגלל הילדות המורכבת שעברתי.. (אימא מכורה לסמים שהתאבדה לפני מס' שנים וכן בעיות נוספות) מטפלים אמרו לי שהגישה ב-CBT לא תתאים לי אלא טיפול יותר מעמיק.. (כמו טיפול דינמי), לכן פחדתי לעזוב ולנסות CBT .. בגלל הפחד והחשש שהשרו עליי המטפלים הדינמיים איך אדע אם הם צודקים? הרי כרגע עדיין אני עם מחשבות טורדניות (כרגע הפסקתי טיפול תרופתי, אז אני לא יודע אולי אלו תופעות לוואי של ההפסקה או שלא.. למרות שגם לפני כן היו כאלה, כרגע יותר בעוצמה) איך אדע אם צריך להחליף טיפול? אמרו לי שאצלי קיימת פנטזיה שאני מחפש תמיד "אדם מושלם" לקחת ממנו דוגמא \ או מטפל מושלם.. ואמרו לי שבעצם אין דבר כזה אדם מושלם (כמובן שאין).. אך בכל זאת אני הבנתי שעל המטופל לראות את המטפל שלו ככריזמטי ולקחת ממנו דוגמא, לא? או שזה גם שגיאה בתפיסה שלי??

שאלה מורכבת לגבי אבחנה אני בן 28 לפני מס' חודשים עברתי אבחון פסיכולוגי מקיף ולבסוף נרשמה לי אבחנה של סכיזואפקטיב יש לציין שמעולם לא היה לי דיכאון קליני או מאניה (רק סימפטומים של דיכאון ולעתים ציקלותימיה) , ואצל כל הרופאים שהייתי (והייתי אצל הרבה..), מעולם לא נרשמו לי סימנים פסיכוטיים .. הייתי לפני כשנתיים באשפוזי היחיד (מרצון) של שלושה שבועות ושם אבחנו לי הפרעת אישיות גבולית ותלותית כרגע אני מטופל במרפאה ציבורית (מעקב פסיכיאטרי וטיפול פסיכותרפי שבועי) האבחנה של הסכיזואפקטיב נעשתה יחד עם הפסיכיאטר המטפל והפסיכולוגית, ויש לי הרגשה שהאבחנה הסכיזו אפקטיבית ניתנה לי גם בכדי שתעזור לי מול ביטוח לאומי (מפני שהם מסתכלים יותר על "מחלה" מאשר על הפרעת אישיות, והרופא שלי אמר לי גם שהוא רוצה לעזור לי, כי אני החלפתי המון מקומות עבודה בחיי.. ואין לי כ"כ יכולת להתפרנס ואני נכנס לחובות.. וגם חשוב לי התהליך השיקומי.. כמובן שהוא לא יגיד שהוא ישקר בשביל זה, אבל כוונותיו כלפיי טובות.. כך הוא אמר.. ואולי הוא החמיר קצת מאשר מה שזה באמת) תמיד האבחנה שלי עמדה על הפרעת אישיות גבולית, ורק לאחר האבחון הפסיכולוגי היא שונתה לסכיזואפקטיב באבחון יצא לי IQ 95 שמורכב מ-VIQ 106 ו-PIQ 81 החלק הביצועי "דפק" לי את התוצאה בגלל האפקט הדיכאוני לצערי שפגם ביכולתי לעבוד (עבודה די איטית) רשום ש"יש פוטנציאל טוב לאנליזה וסינתזה, אך כשצריך לבוא לידי ביטוי מעשי יותר יש קושי לממש אותו".. נראה שההאטה קשורה לאפקט הדיכאוני.. יכולת האבחנה בין עיקר לטפל נמצאה כנמוכה מהממוצע. בסגנון קבלת ההחלטות רשום שלא נכיר סגנון מובהק (חשיבתי או רגשי), דבר שיכול להביא להססנות ויכול להביא לקשיים בקבלת החלטות, בעיקר בסביבה מורכבת, כך שאני יכול להיות לעיתים בלתי צפוי לאחרים ולעצמי. עוד חלק חשוב שנרשם ומטריד אותי לגבי בוחן המציאות, רשום שם שיש בו פערים, ואל מול גירויים מובנים וברורים בהם אני לא מעורב רגשית, השיפוט ובוחן מציאות תקינים. ובמצבים ברורים פחות, עמומים או בעלי מטען רגשי, תתכן פגיעה בשיפוט. רשום שאני "יכול להיתפס כמוזר ובעל שיפוט לא תואם, ולעתים הסקת המסקנות יכולה להיות שרירותית עם נטייה להיתפס לפרטים שוליים ולפרש על פיהם את הסיטואציה באופן לא מספיק מדויק, ואז גם תתכן פגיעה בשיפוט.. ומבחינה בינאישית עולה הצפה רגשית וקושי להבין ולנהל את הסיטואציה באופן יעיל, ככלל מול מצבים רגשיים יכול להיות אימפולסיבי ולבטא רגש באופן עוצמתי, בלתי מווסת וסוער" הגנות עיקריות שאני משתמש בהן הן של ניתוק, הכחשה ונסיגה לעולם הפנימי.. הגנות ששומרות עליי מ"הצפת יתר" או "מפירוק" – כך רשום יש לציין גם שמשהייתי ילד היו לי קשיי התנהגות ושוחררתי מהצבא על הפרעת הסתגלות בילדותי עברתי דברים מאוד מורכבים (אימא שלי הייתה מכורה לסמים והתאבדה לפני מס' שנים, ועם אבא לא היה כל קשר, הורים שהתגרשו כשהייתי קטן) כרגע מנהל זוגיות בת שלוש שנים פלוס, וגם בקשר עם חברים (מעגל חברים די בסדר, משתדל ושומר על קשרים..) אני יודע שעליי להתמקד כמובן בחיובי ובתהליך השיקומי ושאבחנות הן לא דבר מוחלט, אך זה נורא מציק לי שהדביקו לי תווית של "חולה", גם אם זה במטרה לעזור לי והכוונה טובה.. מעולם גם לא היה לי ניסיון אובדני ממשי (אבל דיברתי על זה הרבה והראיתי סימנים בשביל "לאותת למצוקה" מהמשפחה) רציתי לשאול האם הפגיעה בבוחן המציאות כמו שרשום למעלה יכולה להיות גם אצל אנשים עם הפרעת אישיות (גבולית או תלותית)? והאם בוחן מציאות יכול להשתפר? או שהוא כרוני? יכול להיות שהיה פה איזה שהוא סוג של "מדרון חלקלק" באבחנה (גם אם הכוונה הייתה טובה)? כי אני לוקח את זה נורא ללב, וזה מקשה עליי מלהתקדם.. הרי מעולם לא הייתה לי אפיזודה פסיכוטית או הפרעה קלינית.. רק סימפטומים של דיכאון ו"חלק אפקטיבי בולט", אני יכול לדוגמא להרגיש טוב כמה דקות.. ואז פתאום להרגיש רע וכאוב ולכתוב המון ולשמוע מוזיקה ולקחת את הכאב למקומות רחוקים עד כדי מחשבות על מוות לעתים (למרות ששוב לא מימשתי אותן מעולם).. גם במשפחה לא הייתה כלל מחלת נפש (אמי הייתה מכורה לסמים כנראה גם מסוג של הפרעת אישיות שהייתה, אך לא ידוע על מחלה נפשית כרונית) אשמח לעזרה תודה מראש