לאודי לנטע לאביב לבמבי חנה סוריקטה ינשוף רוני גלית
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
את מי שכחתי? אהה מיכל בטח גם את... ואווו זה היה קשה וזה היה זוועה וזה כל כך מורכב... אבא היה שם כל כך חסר אונים מולי.... הוא הגיב לא לעניין ולא היה לו הרבה מה לאמר על הדברים שהטחתי בו. זה עצוב הוא היה שם כל כך בודד ולבד אני הייתי כל כך חתוכה הרבה שאלתי אותו: איך העזת? איך נכנסת איתי למיטה בגיל חמש? והתחושה שהכל סוגר עליו והוא יצא והיה שם כל כך לבד.... בהמשך הוא צחק ממבוכה והרופאה שלי אמרה לי שזה תגובה פסיכוטית. נטע, אין מושלם בסיפור הזה, אין! מה שלא אעשה זה יהיה מורכב כך או אחרת. במבי, את מזמן לא כאן, זה קשור לזה? אני יודעת שעשיתי את זה למען הדור הבא הילדים שלי והאחיינית שמסתובבים שם... אוף אני דומעת זה כל כך קשה.... הילה
תודה אודי שחשבת עליי ריגשת אותי
כמה קשה הילה!! כל כך הרבה רגשות , מרוכבות.. כאן יחד איתך, מושיטה אליך יד לאחז בה אם מתאים- איתך... ינשוף
אין עלייך. את גיבורה אמיתית. זה סיוט שלמרות שבסופו צפויה אולי איזה הקלה, מעטות הנשים שמעזות. אני למשל...מחזקת את ידייך ומלאת הערכה אלייך. בהצלה והרבה כוח!!!אנחנו פה.
הילה יקרה, כמה כוחות, כמה כוחות... את יודעת, אני לא מצליחה אפילו בחלומותיי שלי (בהם כל הדמיון הן במיינד שלי, כתוצאה של אירועי עבר) להתעמת עם הדמויות שפגעו בי, שסכנו את חיי, עיוותו חלקים בנפש. או שאיני מצליחה להוציא מילים, או ש'הן' אדישות, מבזות, כמכחישות שואה, פוגעות בחזרה. הדמות העיקרית, אמא, היא, במציאות, כבר אישה זקנה וחולה, לא רק פסיכוטית, כי אם מחלות גוף מגוונות של זקנה. היא גם לא יודעת מה עשתה, אין זיכרון נגיש אצלה למעשיה, כמו שאמרתי פעם, בבדיחות, כנראה שאפילו לא היה מעבר דרך הקורטקס. יש לי פנטזיה שהיא בבית חולים על ערש דווי, אינה מתקשרת כלפי חוץ, ואז אני אומרת לה שאני יודעת מה עשתה לי, ויש איזו מצלמה שמקליטה. עדיין יש בי קול שאומר שאני ממציאה ואני הוזה. אני לא... הדמויות האחרות שניצלו מינית, ניסיונות האונס ועוד, בדמיון, כשאני מזמינה אותן, אני תוהה אם אני מגרשת, בורחת, או בטעות, נמשכת. אבוי. מחשבות של בוקר, איתך, כמובן, סוריקטה
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
