אודי וכולם הי,

הי לכם.. איפה אני? בגדול , במקום טוב.. למה כותבת ? כי כנראה יש בי צורך היום להנכיח את עצמי ... אולי שילוב של געגועים אליכם ואולי גם אם אני מאירה בפנס פנימי לתוכי פנימה.. "נזכרת" שכשהפגשתי עם אמא צביה בשני נשארתי קצת עם "טעם מר בפה" דיברנו והזכרתי איזה סיפור מהעבר עם מטפלת קודמת שהיתה לי לפני שנים ואמא צביה "צידדה בעדה" מה שכאב לי זה לא העובדה שהיא צידדה במטפלת (כנראה מהזדהות ייתר) לא כ"כ ה"מה" אלא יותר ה"איך",האמוציות ששמעתי בצליל קולה של אמא צביה.. הרגשתי שאני נשארת לבד, ולא מובנת.. אני אמורה להיפגש עם אמא צביה עוד מעט.. בא לי להבריז, בא לי "להעניש אותה" ולפגוע בה.. אני יודעת שכשאגיע,לא אעשה אקטינג אאוט,אלא אומר לה מה שאומרת לכם ונדבר על זה עוד ועוד ועוד עד שייצא עשן.. לפעמים נמאס לי .. עייפה.. במבי.

רק לאומר לך שאני כל כך מבינה אותך... טיפול- ללמוד להיות בקשר- ממש לא פשוט לנו כאן יחד איתך, ינשוף

יופי שבאת, את יודעת, לפעמים הייתי חושבת כל כך הרבה בראש, מביאה לשיחה, ובפועל דיברנו, והזמן שנמשך יוצא קצר למדי ודי. פתאום - הפתעה - ציפיה של עוד ועוד ועוד, ו... הופ, נגמר. איך היה בסוף? תרצי לספר? שלך, סוריקטה

הרבה זמן לא היית כאן... מה שלומך? מזדהה עם התחושה של לעשות לה דווקא בטיפול ולא לבוא או לכעוס... אני הרבה פעמים "איימתי" עליה אבל אף פעם לא מימשתי. רוצה לספר איך היה לכן בסוף?