מוטרדת כבר יותר מידי זמן!!

שלום, זו הפעם הראשונה שאני כותבת בפורום. נראה לי שאני אבודה מידי. אני בת 24, מאובחנת בפוסט טראומה מורכבת. האמת היא שהאבחנה הזו נעשתה רק לפני שנה, בעוד שעברתי טיפולים אצל 19 מטפלים שונים. נשמע מטורף, נשמע נואש. אבל אני לא מהמקטרים. הסיבה שאני כותבת היא דווקא לא קשורה באופן ישיר לפוסט טראומה, אלא לטיפול הכי מטלטל שעברתי בחיים. זה היה לפני 3 שנים. כשהייתי בצבא. אז טופלתי ע"י קב"נית פסיכולוגית. הטיפול ארך כשנתיים, כל השירות, ונפסק עם השחרור שלי. באמצע הטיפול, בערך אחרי שנה, הרגשתי שאני מאוהבת נואשות במטפלת שלי. שאני תלותית בה, צריכה אותה, רוצה שתטפל רק בי ותתרכז רק בי. הרגשתי שאני מועדפת עליה. שהיא משקיעה בי הרבה אנרגיות ובאמת אוהבת אותי. את מי שאני. אני יודעת שזה טבעי, מכירה את המונח "העברה" מכל הכיוונים. הבעיה היא שעברו מאז 3 שנים. דיברנו כמה פעמים בטלפון אך לא נפגשנו מאז. 3 שנים לא ראיתי אותה ועד היום אני מאוהבת בה! חושבת עליה כל יום. לא יכולה להיות עם אחרים. גברים/נשים (אני לא סגורה. אני נמשכת פיזית לגברים ורגשית לנשים). לא מצליחה להתחבר למטפלות אחרות. במילים פשוטות- אני לא מצליחה להתגבר על האהבה שלי אליה. היא אישה נשואה. גדולה ממני ב10 שנים. יש לה ילדה בת שנתיים. חיים מושלמים כאלה. ואני עדיין חיה את האבדן של האהבה שלי. את הקטיעה האכזרית של הטיפול. היא יודעת מה אני מרגישה. עד היום אני מידי פעם שולחת לה הודעות. והיא לא עונה. אני מרגישה דחויה, מכוערת, לא אהובה ולא רצויה. ללא כוונה להתנשא, אלא לתאר את המציאות, הרבה גברים מתחילים איתי. גם נשים. ואני לא יכולה. לא מסוגלת לתת מעצמי לאף אחד. וכשאני לפעמים כן עושה את זה (צורך אנושי וזה..) אני מרגישה שאני בוגדת. ואני שונאת את עצמי על זה. אני אשמח לשמוע דעה של מישהו, מקצועית או לא. אני יודעת שזה לא נורמלי. אבל האם זו סטייה של ממש? אפשר לצאת מזה? ואם בכלל- אז איך? מה עושים? איך ממשיכים הלאה? תודה מראש.