מכתב למטפלת

(לפסיכולגית שהייתי אצלה, היא לא באמת תקבל אותו, והתלבטתי אם בכלל לכתוב או שזה רק מעצים את ההתעסקות שלי בה ועדיין מתלבטת, אבל זה נמצא במחשבות שלי ולא יכולה להתעלם כאילו כלום) עברה שנה וקצת מאז שנפרדנו ועדיין מתגעגעת וחושבת עלייך. מדי פעם עברתי ליד הקליניקה שלך וראיתי את השלט ששם המשפחה שלך כתוב עליו, וזה הרגיע אותי כי ידעתי שאת נמצאת, אך לפני שבוע כבר לא הופיע. וכשנפרדנו את אמרת לי, שאם אי פעם אבוא ואדפוק על הדלת את תפתחי לי. אז מה אעשה עכשיו? אני לא יודעת איפה את ואת חסרה לי. אתמול עברתי שם שוב, רציתי לוודא שאין לי מה לחפש שם יותר. עברתי גם ליד הקליניקה הקודמת, כולן הרי באותה השכונה... אבל לא היית שם כמובן. האמת שהרגיש לי חשוך ולא מוכר... כנראה שזה כבר לא המקום שלי. יצא לנו במהלך השנה כמה שיחות טלפון קצרות וספורות ופעם גם אחרי פגישה עם *** הלכתי לראות אם את נמצאת ואז פתאום הגעת וזה הפתיע אותי ובאת אליי לאוטו ודיברנו קצת. ואני הרגשתי לא נעים שאולי חדרתי לפרטיות שלך... מאז חושבת שרק שלחתי לך את ההודעה שסיימתי עם הקבוצה ורציתי שתשמחי שהצלחתי להתמיד ולהיות שם. חשבתי עלייך בימים האחרונים גם כי עברה שנה וגם כשראיתי שאמא של *** (הפסיכיא) נפטרה ותהיתי אם את יודעת. זוכרת שנפגשנו אצלה ביחד? ואת גם באת. והרגשתי בחרדה כששאלת אם את יכולה לשבת לידי כשחיכינו שתגיעי. ישבת קצת ואז היא הגיעה ודיברתן קצת לבד ואז נכנסתי גם. ועכשיו אני בטיפול אחר, אחר מאוד. כבר לא יכולה לשכב על הספה ולבכות ולצעוק עלייך או לשכב ולא לעשות כלום. זוכרת ששיחקנו ביחד? זה היה כבר בסוף, שניסינו כל מיני דברים, יותר נכון את. היה לי נחמד האמת. לא הכי משוחררת אבל עדיין, נהניתי. ואז הגיעה הפגישה שנפלה עליי כרעם ביום בהיר (למרות שאולי לא ממש הופתעתי, כי בתוכי הבנתי) ואת הסברת לי שאת מרגישה שהטיפול לא טוב לי ושהתייעצת ושחשבת מה יכול לעזור לי. שתינו בכינו ביחד... בהתחלה לא הייתי בטוחה שגם את. ואני כמובן כעסתי אבל הצלחתי גם להירגע. והייתה לנו פרידה טובה אני חושבת, אולי חלקית אבל, כי לפעמים אני מרגישה שצריכה אותך. בעלך יותר משחרר פרטים עליו בגוגל, אז מניחה שמתישהו הוא יחליף את כתובת הקליניקה לעדכנית... (: אבל אולי הגיע הזמן שאשחרר?? אולי ככה אצליח באמת להיות בטיפול הנוכחי? לא יודעת. לא רוצה לוותר עלייך... ואני אוהבת אותך ומאוד מתגעגעת! ועכשיו קצת עצוב לי ומרגישה את הדמעות קרבות, אז ביי בינתיים. חנה

מכתב מקסים ומרגש. בטוחה שהיה נעים להצליח לכתוב אותו. אם לשלוח או לא, פחות חשוב בעיניי. את גיבורה אמיתית.

קראתי אותך והאמת היא שגם לי בא לבכות!! כואב הגיגוע למה שהיה ושלא יהיה יותר... אולי כמו שהיא בליבך גם את בליבה?? איתך יקרה- כל כך מבינה איתך

תודה רבה! ריגשתן אותי מאד....

את יודעת חשבתי עלייך השבוע ..חשבתי על זה שעברה שנה מאז ואיך התהליך שלך מדהים ומרגש . אישית יכולה לספר לך שכתבתי מכתב דומה והרשתי לעצמי להיות הכי אמיתית הרי הוא לא נשלח ולקחתי אותו לטיפול וסגרתי עם עצמי את הקצוות הכואבים . האמת שגם התקשרתי אלייה לשבור איזה מחסום אישי שלי ואת יודעת הבנתי שהיא שם אבל אני כבר במקום אחר כמו ילד שעלה כיתה ... מרגשת מאוד בכתיבה הכנה ושמחה שאת מאפשרת לעצמך איתך חיבוק.

גם לי התחשק לבכות.. המטפלת הנוכחית אומרת לי שבגלל שאני לא משחררת אף אחד מהעבר והם ממשיכים לחיות בתוכי אז אני גם לא יכולה לבנות קשרים חדשים.. אני לא מסוגלת לשחרר, וזה כואב ברמות שאי אפשר לתאר...שלא הצליחו לעזור לי, שויתרו עלי, שלא רצו אותי, שנגעלו ממני, שהתיאשו ממני, ובעיקר שהתנתקו והמשיכו הלאה בעוד אני נשארתי לחיות שוב ושוב בתוכי את הסרטים האלה מהעבר...