שכבות

למה יש אנשים שמרוויחים 30 לשעה ואחרים שמרוויחים 300.... 3000... 30000 למה? מה לכל הרוחות מצדיק את הפערים האלה? יש אנשים היו בכל מיני מדינות בחול חופשים נופשים רואים עולם.. ואחרים כמו עבדים במשרה מלאה מקבלים משכורת לשלם שכד כי גם דירה אין... אז איזה חול ואיזה נעליים.. לא ברור כל העניין הזה אני חושבת שפסיכולוגים צריכים לשכב את הספרים שלהם ולהגיע למסקנה שבמצב החברתי כלכלי הנוכחי לגור אצל ההורים עד גיל 40 ולא באיזה חור שעולה יותר מחצי משכורת אצל בעל דירה עשקן זה בעצם בחירה יותר שפויה והגיונית. תשכתבו איך נראה נורמלי במציאות לא נורמלית. למה ככ הרבה אנשים מוכנים לעבוד קשה בשכר נמוך כדי לממן חדרים מצומקים לחיות בתוכם עם שותפים? לא ברור לי. והכי פסיכי שזה נחשב הדבר 'הנורמטיבי' לעשות. לא כולם יודעים להיות אנשי עסקים ממולחים... דופקים ככ הרבה אנשים שבמקום לחיות את החיים הם מתפקדים על תקן 'כח עבודה' לאחרים... וזה הנורמלי לפי הפסיכולוגים. למה?

מימה ממש אבל ממש את טועה . עדיף לעבוד כמו חמור לגור גם באוהל או בפריפריה ולא להמשיך לגור עם ההורים ... ולשאלה שלך למה ????? אפילו כדי לא לחוות את הפלישה לפרטיות שאת חווה מאימך .. יש גיל שזהו הילד לא עוד ילד כי עם גבר או אישה (זה הרבה לפני גיל 30 ) והגיע הזמן לפרוש כנף ולעוף ...ותתפלאי מימה גם ההורים (הנורמלים אלו שיודעים לשחרר ) רוצים פרטיות , לא רוצים שגבר או אישה נוספים יסתובבו להם בבית וישנו להם סדרים והרגלים ... בקיצור מימה ככה פועל הטבע וגם במצב הכלכלי חברתי שישנו , וכן יש בעיה מאוד גדולה , אפשר לפתור .. וד.א גם אני מרוויחה מינימום שזה עוד פחות מה30 ש"ח לשעה ותודה לאל חיה וקיימת בנפרדות בריאה מילדיי הגדולים ובטח ובטח מאימי ... הכסף הוא בעיקר תרוץ (לנוחות , לפחד ) ולא האישיו ...ככה לימדו אותי החיים ......

מותר לך לחיות את חייך כפי שאת מרגישה שנכון וטוב לך. כל עוד את לא פוגעת בעצמך (שזו שאלה בפני עצמה, מה זה אומר לפגוע בעצמי) או בסובבים אותך. חיי כפי שנראה לך לנכון וכפי שאפשרי לך. שום פסיכולוג לא יחליט לך אם את חיה בצורה נורמלית או לא, אלא אם תתני לו להחליט. כל אחד והחבילה איתה הוא צריך להתמודד ועם היכולות והאפשרויות שלו. גם כשקשה מאד מאד, מבחינות שונות- כלכליות, רגשיות וכו', כמעט תמיד הבחירה היא בידינו. לפעמים לבחור במשהו אחד על פני משהו אחר זה הרבה פחות נוח ודורש עבודה קשה, אבל זו מהותה של הבחירה. והבחירה היא חופשית ובידיך. ובאופן אישי אני תמיד מעדיפה לשמוח בהצלחותיו של האחר ולהודות על מה שיש לי. מפתיע לגלות על כמה הרבה יש להודות כשמתחילים לחפש. העולם עוד דורש תיקון בהרבה מקומות וזו האחריות שלנו, אך גם בדרך לתיקון יש לפעול בישוב הדעת. להתבונן ממקום נקי ולא מהמקום של הילדה הפגועה, לזהות את הדורש תיקון ולראות אם מצליחים למצוא דרכים מועילות ומשפרות ואז אפשר גם לפעול ולשנות.

הי מימה וכולם, אני מרוויחה 30 ש"ח לשעה. זה די מעט; הייתי שמחה, אולי, אילו זה קצת יותר, אבל לא בהרבה. וגם היה נחמד לו היה מובטח, יחסית, לאורך זמן. זה המינון שאני יכולה להכיל. זה, גם, הרבה יותר מאפס. האפס הזה שמאפשר לך לדמיין שיש לך הכל מכל וכל ולוקח אותך למחוזות הדימיון, למקומות בלתי מציאותיים. אני מוצאת גם שיש קווים משותפים להתעסקות בכסף ובאוכל. סוריקטה