סוריקיטה ואודי

מנסה להסביר קצת מה זה עבורי להיות בכאב לא לדבר עליו כי עם להיות בו ... במקום שאני באה ממנו אסור לכאוב אסור לבכות חייבים להיות חזקים ,לא נשברים כשקרה משהונכואב השאלה הראשונה הייתה האם מישהו ראה שבכית .. ואני שוברת מוסכמות קטנה בכיתי אז קיללו וגדפו וקראו בשמות גנאי שעד היום כשאני בוכה אני שומעת בתוכי -אמא ואם ממש הכעסתי כי אי אפשר לשמוע אותי אז היה כפכף וואבא היכה עם חובט של האבק או חגורה כשי שעכשיו יהיה לי סיבה לבכות ואם זה לא הספיק אז סטירה מצלצלת שאזכור מאיפה באתי . כגה עד גיל 10 אז פגע בי מישהו ששלחו אותי אליו ובאתי בוכה קיבלתי מכות שאיחרתי ואני בוכה ונשבעתי יותר לא לבכות ...אז כל מה שקשור לפגיעות לא בוכים . בחטיבה מנסה לדבר עם היועצת וזו לא מבינה אבל מאוד עוטפת ומעניקה חום אז כמו כלבלב מוכה הייתי כל הזמן אצלה עוזרת וכן היא ראתה אביב שעוזרת שתומכת בכולם ..לפני שנים עוד לפני שזכרתי על אבא התקשרתי אלייה להבין איך לא ראתה ענתה לי "ראיתי שקשה אבל את תיפקדת כל כך ועזרת לכולם .. אז ידעתי שתיסתדרי " אחר כך בקשת עזרה מפורשת ממנהל בית ספר זיכתה אותי בפגיעה מצידו יש החיים הטובים ... והיו עוד כמה נסיונות לבקש עזרה ...שנענו בהתעלמות אם השנים למדתי לדבר על הכאב .. אבל לא לכאוב.. בחודש האחרון נדדתי מכאן לפורומים אחרים שהייתי בהם בעבר כדי לכאוב ..אין אינטרקציה עם אף אחד אין כוחות ומותר לכאוב ..ואז אם רואים או לא זה פחות כואב.. ההודעה ההיא הייתה נסיון אולי גמלוני אולי לא מספיק ברור לראות עם כאן אני יכולה לכאוב ולהיות בכוחות גם יחד .. לא מוותרת אודי מנסה כל הזמן עוד קצת ועוד קצת ובכל זאת זה כל כך קשה.. וסוריקיטה הכי בעולם מבינה שלא יכולה לצפות שיהיו איתי ושכל אחד נותן מה שהוא יכול זה בסדר פשוט האין תגובה גם של אודי השאירה את זה במקום כואב כל כך .... תודה לכם על התמיכה והעידוד והתקווה אוהבת מאוד ומאוד מאוד מעריכה

הוי אביב, האנשים האלה כסוהרים שמנסים לסחוט שבוי. מחזיקים בן ערובה. איום ונורא. איום ונורא. מעורר תרעומת רבה. וזה עוד בלשון המעטה ובמילים עדינות. ואיפה אמא, איפה... סיוט. והעיוורון. דברים זוועתיים קורים מתחת לאף של הסובבים, גם אנחנו מגינים ומסתירים, והם נופלים בפח. עכשיו זה כבר לא שם. בחוץ. בפנים עוד בוערת חוויית האימה. פה מותר, אביב, מאמינה? תקוותי שנשים לב אם משהו מזה משתחזר מולנו כאן. שאיכשהו גם אנחנו בלי דעת, אולי, או, אלמנט בהתנהגותנו, יהיה כלנהוג ללא כבוד אדם, ללא ראיית זולת, כסכר כביר. ננסה גם אנחנו להתבונן בעצמנו בקשר מולך. המקום הכואב שאותה הודעה דאז השאירה אותך בו, הוא מקום שנחווה על ידי כמה מאיתנו. גם על ידי ממש. בעוצמה. אבל היה תיקון מדהים. אודי תיקן. גם מולך. אמנם בהפרש זמן, אבל, לדעתי, לבבי ומלא כוונות טובות ועוטפות ומלאות חמלה. יש הזדהות, ויש גם מראה, (פחות נעימה, לעתים), התבוננות בפרספקטיבה. לפעמים נדמה שלא מבינים. בתחושה חזקה. לא מתווכחים איתה. אבל, בפועל, כנראה שמבינים, אביב. כן מבינים. באמת ולעומק ואפילו מהיות בתוך חוויה איומה דומה בהיסטוריה. באהבה, סוריקטה

מרגשת כל כך שמחה לראות את מה שכתבת , כמו מים חיים.... יודעת שזה מזכיר שזה נוגע לא התכוונתי להכאיב , וזה בסדר באמת באמת מבינה את כולן גם לא כועסת כאבתי כן נעצבתי אבל באמת בכנות לא כעסתי גם לא התכוונתי לברוח מכאן..לכן אמרתי לך שרומא לא נפלה .. לברוח זה יותר לברוח מעצמי הקושי הוא לא מולכן הוא מול עצמי החיבור בן החלקים האלה שיש בניהם מסך (כבר לא קיר ) להביא כאב עמוק ראשוני עם כוחות פשוט לא מצליחה ...וכן זה כמו סוהרים בתוכי עצוב ...ההבנה הזו שככה אני כבר מעל ארבעים שנה מאותו יום שהבטחתי לעצמי שיותר בחיים לא אבכה ... לכתוב במקום שאין לי שום אינטרקציה כשאני מוצפת משאיר אותי בלבד עם עצמי (מאוד מבינה את לאה ) גם בטיפול לא בוכה בכי אמיתי הכי הרבה לשנייה ...מעטים הפעמים שזה קורה , רק עם עצמי לבד מרשה לעצמי לבכות ..לפני כמה שבועות התכדררתי מכאב ובסוף פשוט הלכתי לא יכולתי להיות שם בחדר איתה כשאני מוצפת עוד לפני שסגרתי את הדלת פרצתי בבכי , מבינה עם זה אני נלחמת מנסה כאן לעשות איזה שינוי עם עצמי להיות בכאב לא בניתוק לא מפוצלת להיות להרגיש ולבקש את היחד.. שלא תטעי יקרה הרגשתי אותך איתי לאורך כל הדרך, ריגשת אותי גם אז , מצטערת עם חווית את זה שלא העלתי את ההודעה שוב כדחייה , הרגשתי מובכת מצטערת , כנראה שהייתי צריכה לקבל את היד המושטת שלך ... סוריקיטה מנצלשת כאן ברשותך ...אודי כל כך דאגתי היום כשהשעות חלפו להן ותודה לך על היותך אכן המילים שלך שם למטה בהיותי במדבר היו עוטפות כל כך ...תודה לשניכם

בבקשה אתה מוכן להסביר לי למה אתה מתכוון . ותודה על המילים החמות ....