כשכתבתי פה שלשום

הרבה הודעות. במצב של חוסר שקט רגשי והצטברות של חוויות 'דוקרות' בזו אחר זו שזורק אותי להזכר בכל הכשלים כולם מכל הזמנים ומכל הכיוונים ולהזעק . אוקי והנה אני עכשיו רוצה להראות צד אחר. של מימה שקולה. רגועה. יציבה. כרגע אני לא במצב של גירוי שלילי. גם המחשבה על חווית הדחיה שחויתי מקבלת פרופורציות יותר מתונות. קשה לי חברתית ואני מנסה ללמוד איך להסתדר. אבל לא רק להסתדר. גם להתעצם! חשוב לי ללמוד איך להתעצם! יש אנשים שמנסים לרמוס אותך. את השייכות והבטחון שלך. הם עסוקים רק בלראות את הצורך של עצמם ולא אכפת להם לפגוע באחר בדרך. אני הייתי רוצה לגלות איך מייצרים מצבים של win win. אבל צריכה ללמוד למתן את הרגישות הרגשית שלי לדחייה קודם. לכשלים. בזמן אמת יוצא שזה עדיין קורע אותי לגזרים ומעיף ברמה הרגשית. ולצערי בלימודים האוירה היא של 'סביבה עויינת' מצד חלק מהאנשים. זה מאד קשה לי לשרוד שם בלי לבזבז אנרגיות על העיסוק בזה. יוצא שהלמידה עצמה של הנושא שבשמו התכנסנו מקבלת מקום זניח אצלי והקטע של ההתמודדות החברתית הופך לעיקר. זה המקום בו. צריכה ללמוד מיומנויות התמודדות.

אבל מימה, ... צריכה להיות אינטרגרציה בין החלקים הללו. אחרת, מצער לומר, זה עד-העונג-הבא. מי היא מימה האמיתית? אפשר ללמוד. קשה מאד ללמוד מתוך אי קבלת זולת, שהרי המידע מגיע מבחוץ ולא נוצר בך עצמך. ושוב אזכיר, כי ככל שהיינו חפצים, כנראה שאין מעשי קסמים. ספיגה, הפנמה וקליטה עמוקה של חומר מהסוג אליו את מבטאת משאלותייך, כפי שאני מבינה אותן, קל וחומר בגיל מבוגר, היא, כנראה, תהליך רב שנים. שנות השקעה. תרתי משמע (גם חומרית). לא חייבים בענק. לפעמים אפילו לא כדאי. חמדני מידי. אפשר גם לגדול טיפה ואחר כך עוד טיפה. שלך, סוריקטה