מימה, חברות הקבוצה, אודי, הי,

הי מימה, קראתי את הודעותייך ותגובותייך. לי, לסנופקין. המממ... תראי, ראשית, אני ממש חושבת שההקאות האלה כאן, וגם קונקרטית *אינן* מהוות פורקן. אבל ממש ממש לא. אפילו להיפך. הן מעצימות ומביאות לידי ביטוי צדדים מאד חולים. חשבתי לי - את מתגוררת בבית ההורים, עושה בשירותים שלהם את הצרכים שלך וגם אולי מקיאה בהם (?) ובקושי מדברת עם ההורים. וואחד בוז אני מרגישה. ובסדר, בואי נגיד, שיש היסטוריה ואת אולי מחפשת לנקום או להעניש, ובכלל שם מערכת היחסים מלאת משקעים או מעוותת. אבל מדוע אנחנו פה בפורום משמשים בתפקיד הזה? אני סקרנית לדעת, ותוכלי לבחור אם לשתף או לאו - האם יש לך אחים? איך מערכת היחסים שלך איתם? של ההורים איתם? האם את מחכה שההורים ימותו ואז דירתם תעבור אליך בירושה? מה יקרה כשיזדקנו, וזה הולך וקרב. אם יזדקקו לטיפול סיעודי? תסעדי אותם? תתני להם להתבוסס בדמם? תמכרו את הבית כדי לממן טיפול סיעודי? ולדעתי - בעלי הבתים והפסיכולוגים החמדנים להגדרתך - בהחלט שווים את הכסף הזה (עשרות ומאות אלפי שקלים) כדי לתת מזור לנפש ולשפר את איכות החיים. בעיניי, זו השקעה מבורכת. כמעין ניתוח להצלת חיים. עצמאות. מניחה שדעתי כאן שונה משלך. וגם, המצב שנוצר מבחינתי כאן הוא שבכל פעם שמשפט מתחיל ב'פסיכולוגית ההיא' או שהוא מכיל מילים כמו נרקיסיזם ופטרנליזם וכיו"ב - אני לא קוראת ותופסת מרחק. מרק. כותבת כאן, אבל לא רק לך, אלא לעיניי כל הקבוצה, ולעיניו של אודי. כפי שרשמתי, אולי מישהו יוכל להפיק תועלת מכך, והמישהו הזה כולל גם אותי. בכנות מלאה הייתי רוצה שיפקחו עינייך. אפילו מתוך הלם. יש לך עוד הזדמנות. כי, זהירות, יוותרו עלייך. או שמא יש בך חלקים שכל כך חפצים בזה והם ינצחו. הם יכולים. חבל. שלך, שלכם, סוריקטה

תיראי תגבתי למימה למעלה ... בכנות גם אני הייתי סקרנית לגבי מימה האם יש עוד אחים או היא יחידה ... מצטרפת לרצון שלך שיפקחו עינייה של מימה ושל כולנו .. אף אחד לא יכול להכריח את השני לפקוח את עיניו או לצעוד צעדים , מה שלנו ניראה אולי בר יכולת לאחרים ניראה כבילתי אפשרי . לוקחת את עצמי כדוגמא , אין לי כל ספק שאני עובדת קשה ואפילו קשה מאוד בטיפול . יודעת שצעדתי קדימה המון המון צעדים (שאולי לאחרים יראו כפעוטים וחסרי חשיבות). יודעת שהמודעות האישית שלי גבוהה ביותר וזה מה שעוזר לי להתקדם . למדתי בחיי שלא כולם ככה ומה שנראה ברור כשמש לשני זה ירח שמאיר בשמים. למדתי שכשאני רואה ירח וצועקת ירח אחרים רואים שמש ואני נשארת לא מובנת לא ברורה , כואבת מתוסכלת ...אין אמת אחת בטח לא במדייה שלא באמת באמת מכירים . מבינה אותך ואת תחושותייך הקשות מול הפסיכולוגית ההיא ...לפעמים קשה לי להבין איך אודי מאפשר הודעות מהסוג הזה בעיקר הבוטות בהם ...ובכל זאת מהשיח בתקופה האחרונה, המילים שהיה לנו כקבוצה קשה לקבל ממימה, על השירות שהיא עושה במרחב הזה שלה / שלנו .... חשבתי לי מה זה אומר עליינו ? למה אנחנו מסכימים לקבל את זה ...ועדין מנסות ברכות באהבה לתת למימה מקום לא רק לחלקים הקשים ....לא מוותרות לעצמיינו ועלייה ... חושבת שאודי והמקום הרחב שמאפשר , מאפשר את זה גם לנו ...מלמד אותנו עוד ועוד חמלה ואמפטיה (מימה זה לא בשחצנות , זה באהבה רבה ותודה לך ), מלמד אותנו שגם בשיקופים הקשים לנו ללמוד לראות לגדול לצמוח ..ואולי סוריקטה לחמול לעצמיינו לראות את עצמיינו בתוך ההקאה הזו .. למימה יש תפקיד ומקום מאוד מאוד גדולים כאן בקבוצה ...

הי אביב, למימה יש תפקיד מאד חשוב כאן, אני מזדהה מאד עם מילותיה פעמים רבות. אין לכן מושג עד כמה. אי אפשר לפקוח עיניים בכוח, מי כמוני יודעת. הפעם קצת ניסיתי לתת בעיטה בטוסיק. אני בהלם מעצמי. לפעמים זה עובד הפוך ולפעמים כן עושה משהו. שלך, סוריקטה

כן יש לי אח וכן כך או אחרת אטפל בהורי לכשיזדקקו... מה זה קשור לעובדה שהמצב בשטח של מחירי שכר דירה הם מטורפים ביחס לכושר השתכרות בסיסי של אנשים?? ההורים שלי בעצמם חושבים שזה פסיכי לשלם חצי משכורת על חדר בדירת שותפים כשיש מיטה בחינם בביתם... וזה משהו שאני לשם שינוי גם מסכימה איתם. הפרשנות שלך את הבולימיה שאני לוקה בה שאקט של בוז היא לא נכונה. הבולימיה לא נובעת מבוז וכל הציור מצב הזה שאני עושה אצלם בשירותים ואולי גם מקיאה שם לא קשור לאיך שניסית להציג את זה. הבולימיה היא התמכרות שמחפה על ריקנות מסוימת בתחושת הזהות והעדר עוגנים פנימיים לאחור בהם ולחוש שייך ונטוע בממשות של כולם. זה לא אקט של בוז . לא שם ולא פה.