גורים בחצר...

כמה סמבוליות.. קטנים, מפוחדים, אימא נטשה אותם בכו כל הלילה... היו ערים איתי... נסיתי להאכיל, להרגיע והמשיכו ליילל פוחדת שימותו ולא אוכל להציל אותם...

ואוו איך הזדהיתי איתך איזה דו זה ווואוו מה שלומם? ואם סימבולית אז גם, מה שלומך? הילה

תודה על תגובתך.. הגורים לא שרדו... עצוב לע כל כך... אני לעומתם שורדת... למרות כל הכאב אני לא מוותרת...

את יודעת ינשוף, מניחה שדיברת על גורי חתולים. כפי שאולי הבנת - אני מהמשוגעים האלה שמנסים להציל אותם. גם אותם. גורים יונקים ובכלל בני ימים ספורים מאד קשה להציל. צריך לקחת הביתה, לשמור על חום גוף, להניק בפורמולה מיוחדת כל כמה שעות ביום ובלילה, לשים שעון מתקתק בסביבתם, וגם אז. אובדן קורע ביותר מבחינתי. ואצלי ההסבר הוא גם הקושי לקבל את המוגבלות שלי והסופיות. מעבר להיעדר האם. מסיבה זו ביצעתי עיקורים בכל חתולי המתחם בו אני מתגוררת (על חשבוני הפרטי ויש לי מינוס ענק בבנק), כי איני יכולה לחזות בטרגדיות האלה יותר. מגיעים אלינו גורים חדשים בחורף, במנועים של מכוניות, הם מצליחים איכשהו להשתלב כאן בפינת ההאכלה שלי, ומטופלים בסיסית (עיקור ובעיות וטרנריות שונות) וגם נגד פרעושים. הן החתולים והן הסביבה. אני עדיין מתרסקת לראות את הסבל העצום שלהם (גם בהשלכה) בחוץ. ועוצרת את עצמי להתערב בכל מקום. מנסה. חלקים מתים זה עצוב. ואני יודעת לומר זו דרכו של עולם, וזה לא יכול לנחם ברגעים מסוימים. זה גם מה שקורה עם העץ המסכן. ניסו להרפות את ידיי, ואני עוד נלחמת. על גינה פושטית אחת באזור שלאף אחד לא באמת אכפת. ואולי זו אני. שלכם בשברון לב, סוריקטה