צצתי שוב

לפעמים הכעס לא עוזב אותי עד היום. הוא מלווה אותי עמוק בפנים- על חוסר האמפתיה המשווע לטיבם של קשיי מצד פסיכולוגית קלינית בכירה שלא השכילה להציע טיפול מותאם ויצרה מצב של רה טראומטיזציה מטלטלטת. ייתכן שמול מטפל אחר לעולם הייתי מגיע למצב/ החלטה לחתום נכות וכל ההשפעה על תחושת הזהות שלי לא הייתה מתרחשת. המחשבה על מה היה יכול להיות בדיעבד אילו... זה קצת מציק לחשוב מה אילו. אולי כל הכעס המתמשך היה נחסך בעצם אבל אני במקום טוב עכשיו בסהכ. צריכה לטפל בי בכלים מתאימים יותר ולמצוא אותם. מעצבן שנרשם בי זכרון ממאיר של כעס מזדעק בטיפול ההוא שלא קיבל הכלה ועיבוד בתוך הטיפול עצמו. אני מוצאת את עצמי עד היום מתקשה לבטא כעס כשצריך מול גורמים חיצוניים מתי שזה נחוץ לכעוס עליהם, מוותרת, בולעת, מתאפקת, מבליגה... לדעתי חוסר היכולת לכעוס ישירות ולמחות ביום יום כאשר יש מקום אמיתי וענייני לכך קשור בעובדה שמשהו בטיפול ברגש הכעס העצום שעלה אצלי בטיפול פסיכולוגי דאז לא הושלם כמו שצריך. עדיין קשה לי לבטא כעס ישיר ומצד שני אני כעס ממלא אותי מבפנים לעיתים.... איך לומדים לתת לו ביטוי קומיוניקטיבי בלי לחשוש מ'נקמת האחר' או הרס היחסים? כעס. ועוד כל מיני רגשות. גם טובים. מרגישה הכל כיום. כולל אהבה המטפלת הנוכחית אמרה לי שיש קשר בין הקשיים התפקודיים שלי והרגישויות לעובדה שנולדתי פג זעיר. אודי אם אתה מכיר מחקר וחומר כתוב בנושא של השפעת פגות אשמח לקבל הפניה. זה מעניין אותי.

תמיד שמחה שאת צצה מה שלומך???? איך הלימודים, הזוגיות .. קראתי שאת בטיפול חדש מאוד שמחה עבורך ...מוזמנת לשתף יותר עם נכון לך