אם נצא מנקודת הנחה

שאפשר להזין אדם רגשית ותפקודית באיזורי חסך- לספק לו גם בשלב מאוחר סביבה מטיבה ומתאימה שתספק גירויים להתפתחות ופיתוח מיומנויות ומסוגלות ובכך תבנה בטחון וערך מחודשים ויסלק חרדות וחששות - מענה מותאם בשלב מאוחר בחיים- אם נצא מנקודת הנחה שזה אפשרי - וגם רגשית אם יספקו שייכות ואהבה וקבלה ועידוד- אדם שקודם היה מדוכא ומדולדל יחוש אנרגיית חיים מחודשת , ימצא חשק ומשמעות ויפתח תושיה לעשיה . תחושת הזהות שלו תשתקם כי זכה לאהבה וקבלה. אם נצא מנקודת הנחה שכל זה אפשרי ובאמת כך הנפש פועלת- היא מחפשת מה שהיה חסר לה כדי להשליך את מהלך ההתפתחות שלה בצורה כמה שיותר אופטימלית, גם במאוחר אם לא זכתה לכך מבראשית... ונניח שכאשר תקבל מענה מותאם, גם במאוחר, הנפש הזאת-והאדם הזה שהתפתחותו קצת עוכבה יתחיל לשגשג אם ואם ואם - האם ההנחות האלה אינן האני מאמין של פסיכולוגים? כי מהנסיון שלי זה נראה שטיפול בכלל לא חותר למלא ולשקם ולהחיות אלא רק להוביל לקו השבר הישן ולהפוך את המטופל למודע ולגרום לו לוותר על השאיפות למצוא תיקון. כאילו שאם מחפש בשלב מאוחר מענה למה שהיה חסר שם ואז , אז מבחינת פסיכולוגים עליו להבין לוותר ולהתאבל ולהשלים עם מה שאין - במקום שיבדקו איך ניתן לספק לו מענה אמיתי שיעצים את היש- במקום לאפשר למטופלים באמת לגדול מחדש - בסביבה של שייכות ואהבה וסיפוק גירויים לשכלול מיומנויות... הבעיה היא שהעולם האמיתי הוא לא מקום מקבל ומלא אהבה ופרגון. בעולם האמיתי של חיכוכים ומאבקי אגו, תחרותיות ואנשים שהם עויינים או מקנאים ולא בהכרח אוהדים אותך... לכן אי אפשר להשלים מהלך שכשל בחסך באהבה ועידוד בעולם שבו חשוף הפרט בבגרות לחוויות מגבילות ומסרסות מצד אחרים 'עויינים' . למה לא מצטרפים כל אנשי הטיפול פשוט ליצור זירת מרחב אלטרנטיבית שיש בה אהבה שייכות וקבלה - ועשייה שמקדמת תרגול כל המיומנויות ליצירת תחושת מסוגלות וערך ובטחון - ורק אז לשחרר מטופלים לעולם האמיתי לתפוס את מקומם- לאחר שסייעו להם לפתח את היכולות והערך ותחושת זהות הבריאה ונאהבות. זה טיפול בנפש^ . לא שום דבר אחר! זה נראה שפסיכולוגים מתסכלים צרכים ואז מעוררים כעס ואז לא ברור כי הכעס שלי היה ככ גדול שכל מה שקרה שם זה הפגעות נרקיסיסטית, עלבון, זעזוע... והנפש מחפשת את מה שהיא זקוקה לו עדיין. אחרי 8 שנים שבעצם מחפשת את אותו הדבר- הפרגון וטיפוח החיצוניים לעצמי שיבואו בני אדם ויאמרו 'אוהבים אותך. את שייכת. את מסוגלת. מאמינים בך. מפרגנים לך" ולא "עבדתי קשה. החזק שורד. זה שלי אל תגעי לי. לכי. בעיה שלך. לא אכפת לי. ככה זה תתמודדי, תשלימי. בעיה שלך. תסתדרי לבד" לשני סוגי המסרים הללו יש השפעה נפשית ככ שונה... ! מה יעשה אדם שחש כי הוא זקוק למרחב מנסוג הראשון? והאמת באמת כל מה שיש לפסיכולוגים להציע זה "תתאבלי שזאת כמיהה ראשונית שלא נענתה בשעתה ותשלימי עם החלקיות וה'אומללות הנסבלת' . וזהו. בלי לשאוף לספק תנאים שיאפשרו לפתח את מה שלא התפתח עדיין . העולם מקום עוין למדי לבעלי רגישות היתר. אנשים הם ביקורתיים שיפוטיים עויינים . צוחקים עליך .. מרפקניים, מנסים להגביל אותך . טריטוריאליים.. לא פיקניק. והצרכים שלך הם לגמרי אחרים...לגמרי. צרכים בפרגון ואהבה. איך אפשר שלא לחוש כעוס מאוכזב ומדוכא שההבדל כזה גדול בין מה שאתה זקוק למה שבאמת קיים.