לא לשמר את התקלה אצלנו

אנשים יקרים ואהובים, מה שקורה כאן מבחינה טכנית, וגורר אחריו תגובות רגשיות עזות מזכיר לי מילים משיחותיי. שיחתונו, המטפל ואני. היה ועודנה קיימת אצלי נטייה לשמר דברים מקולקלים, כגלעד להפגעותי. הנצחה. שכולם יראו. ולקול הזה יש משקל רב. בואו נניח שמדובר בדבר מה שפעילותו והקשר הטוב עימו חשובים לנו מספיק לזמן הנוכחי. אז - אנחנו יכולים לשמר את התקלה, שככל הנראה, ניתנת לפתרון, אף אם יש לטרטר ולנדנד ולהתעקש עבורו, ולהמתין ולהמתין עד שפוקעת כמעט הסבלנות, או, למשל, אנחנו יכולים לבחור להתלבש על התקלה בדוקטורס ולפרוש, אנחנו יכולים לבחור להתלבש על מילים שחווינו כמכאיבות, נגיד, מאודי, שהוא דמות טובה בשלם, ולפרוש (וראינו שכבר היו דברים מעולם, גם פה) ולכאורה להטיל את ה'אשמה' עליהם, וכך להראות לכולם תראו מה עשו לי. ובשחזורים מול מטפלים גם מתרחשים דברים כאלה, כך אני מבינה. ואפשר לקחת אחריות (הו, כמה קשה). אולי אפשר לקחת את מה שקורה פה, במציאות האמיתית שלנו, ולהשתמש בזה כתרגיל. בטח שזה לא קל, ומאד לא קל להיפרד מהמקום הקורבני, שכולנו מכירות היטב. אין לי מושג איך קרה שהצלחתי להיכנס לכאן ועוד בין הראשונים. אולי היה לי מזל -ראו אחת מהודעותיי הקודמות. בכל אופן, מקווה שיקראו את מילותיי. ושוב אומר - הלוואי הלוואי ויכולתי לעזור טכנית לאנשים כאן, ולשבת עם כל אחת ואחת מול המחשב. לפחות בדימיון אפשר... ואני תוהה, אודי יקר, איש, אדם, ככולנו, איך אתה מרגיש. חושב. ממש. בוקר אור, סוריקטה

... ברבות השנים, ולכשגדלתי בטיפול - גם אני זוכה לשיתופים מעולמו של המטפל. תודה לך איש, אדם, שותף. נוגע ללב. סופשבוע נעים ומנוחה, מכל הלב, סוריקטה