כבולה

כבולה(1/2/17) כבולה בתוכה נשמה אבודה, סוערת, נודדת בין המח ללב. זו אותה ילדה קטנה מבולבלת, טורפת קלפים כאילו חייה משחק, אך שחוק אין בה. אין יד משגת להתיר כבליה. השמש ידום, האור לא יפציע! המגע לא ינעים, הליטוף לא ירגיע, החיבוק שיבוא יאבד משמעות. מה יעצור את הסבל כי רב? מה ינעים בכל זאת זמן שאבד? זמן שעובר, תקתוק השעון, נדנוד בעריסה או עטיפה בשמיכה? האם היא רק בחזקת "תינוק שנשבה"? כתבתי בסוף האם היא רק "תינוק שנשבה" האם אינה אשמה כי נשבתה? או במשמעות אחרת תינוק שבוי שלא יכול להשתחרר.....קשה :(

כאן יחד איתך..שומעת את הכאב בתוך המילים..

הי מיכל יקירתי, התוכלי לחשוב באלו תחומים את מרגישה את היעדר החופש, ובאלו תחומים כן יש התרה פנימית לחופש ומעוף כלפי העולם הגדול? גם אני צריכה לחשוב על כך. המושג 'מרחב מעבר' שוב עולה במחשבותיי. שלך, סוריקטה

קראתי...כאבתי את כאבך ואת הכאב שאינני יכולה לשחרר אותה ולעטוף בחום... מבינה כל כך את המקום הזה...מוכר...תשמרי עליה...לא אומרת לך שתעטפי אותה בחום כי מי כמוני יודעת שאין ברגעים האלו טיפת חום ביפנים כדי להרגיע את הכאב...אבל אם מתאים לך-תחבקי אותה ממני. ים

מיכ..... נגעת לי בנפש.

תודה לכן יקרות...נרגע מאז הכתיבה..אבל תמיד תשאר הרגשה כזו בתוכי. ורוני, יש בי צמרמורת, על הנגיעה. בבקשה תטפלי בעצמך טוב? בקשי עזרה מבחוץ, אנחנו כאן להקשיב ובחוץ יסייעו מעבר להקשבה. איתך.